חביתה

לא זו בלבד שאני משנה את דעותיי, אלא מאז שעמדתי על דעתי , או נכון יותר, מאז שמעולם לא עמדתי עליה, אני מתחבטת ומתלבטת, פוסחת על שני הסעיפים ועל שלושה ועל ארבעה – עד אין סוף. וכי איך אפשר לנקוט עמדה בלי להיות כל יודע, לפחות אלוהים. כילדה, בת שלוש, מול ענקים מבוגרים, מול אמא ואבא אהובים, שרבים בנוכחותי, במי לבחור באמא או באבא. אמא יודעת לצעוק . וורידי גרונה מכחילים ומתנפחים, עוד רגע יתפקעו, סילון אדום יפרוץ מגרונה, הדם יכסה את העולם. לרוץ אליה מיד, לחבק, להתכנף, לנחם, שלא יתפוצצו הוורידים, שלא אהיה לבדי בעולם. אני מנסה להרים רגל, לפסוע לעברה, שלא תמות לי אמא, אבל מבטי נופל על עיניו של אבא, רכות, מושפלות, מאשימות. "לא לפחד! זה לא על באמת, אבא! תהיה גיבור!" אני רוצה לצעוק. לשוא. אינני מביטה שמאלה או ימינה, וגם להסתלק משם אני לא מעזת. הלוואי שאהיה כבר מתחת לשמיכה, טובלת בים הדמעות, מציפה את הכרית, דואגת שהפוּך יחניק את יבבותיי. או בחצר, בשעת משחק, כשהייתי צריכה לבחור להיות רופאה , פלורנס נייטינגל, יונה סאלק או סתם שחפנית אומללה, תלויה בחסדי הרופא או אלוהים או המושיע, להבדיל, ומה? טו...