הקסם שבזבל
במכונית, בדרך לפתיחה של תערוכה בשם "הכל זהב", בפקק משתרך, נסעה לימיני משאית זבל. היה מאי, חלונות המכונית היו סגורים, שום ריח רע לא עלה באפי, אבל סמיכות הדינוזאור הירוק לצדי הימני, זאת אומרת, לאונה השמאלית שלי, פעלה עלי קסמים. נזכרתי, שמינייטורה של מכונית ירוקה כזאת בדיוק, היתה הצעצוע האהוב על בני. מהגאראג' הגדול של המכוניות הזעירות, משאית הזבל היתה תמיד אתו. נדמה לי שאפילו היה לוקח אותה לכל מקום שאליו הלכנו או נסענו. צעצועים מרשימים מאד נותרו בבית בבדידותם ובקנאתם, אבל ממכונית הזבל הוא לא נפרד. עד כאן על מכונית הזבל צעצוע, שלא לדבר על מכונית זבל ממש בפעילותה - אולי המראֶה המרתק ביותר של הילד שלי באותם ימים רחוקים. מול מכונית הזבל היה יושב הלום כולו, עיניו מסרבות להנתק מהקסם. מוזר היה בעיני? לא. בירושה בא לו מאמא שלו. מריאננה היתה העוזרת שלנו בארץ שלזיה. סטאשק היה החבר שלה. לא אחת היתה מגיעה לעבודה חבולה ובוכה. פעם צבועה סימנים כחולים, פעם אדומים, פעם עם שן שבורה. "הוא שוב הרביץ לךְ, הסרסור שלך, " אמא שלי היתה אומרת, "אַת צריכה לעזוב אותו." לא ...