חביתה

  "אולי תזרקי את הסמרטוט הזה, אמא," כעס גיא, " הוא כל הזמן רטוב, בגלל זה יש לך המון בחשים באמבטיה". "לא אזרוק," התגוננה שרה. "טוב, בסדר, אז שיהיו לךְ ג'וקים". בשנים האחרונות, ככל שהיא באה בימים, ככל שהתרופפה בריאותה, כך הלכו והקצינו הערותיו של בנה, נדמו באוזניה כפקודות. אמנם ביקוריו תכפו, אבל קְצר רוח היה אתה, כאילו נולד לבית שמאי. כבר אמרה לו את זה,  חשבה שהבין. לפעמים הצליח להתאפק, לפעמים הכחיש, ' מה פתאום פקודות בראש שלך', רטן. היא לא ידעה לחזור על הרטינות, תוכנן השתנה, אבל הכעס האצור בהן חזר על עצמו. היא חשבה על זה, לא ידעה מה להגיד לו, אבל להתעלם לא הצליחה, לא רצתה להצליח. 'הוא בן טוב', הרגיעה את עצמה. מרחוק, בלי המשקפיים, נראה הסמרטוט אפור בהיר. מקרוב, מיד ראיתָ את המשבצות. לכל משבצת מסגרת לבנה ובין המשבצות, בפינות, עוד משבצות, קטנות יותר, שורה של משבצות צהובות, שורה של כחולות, שורה של ירוקות, אחר כך אדומות ושוב כחולות וחוזר חלילה. כשהנחתָ את הסמרטוט לרוחב, מכל צד, בשוליים, נוצר מלבן לבן. סתם סמרטוט, אבל איזו מלאכת מחשבת...

ירושלים יקרה לי, ז"א, יש לי שתיים ירושלים. האחת, זו שבלב, שאהובה עלי מתל אביב, שלמענה עזבתי את העיר ללא הפסקה, וזו האחרת, שמציאותה משיקה לחיי ופוקחת את עיניי לראות ולשמוע.     אין לי מושג איפה בדיוק מתקיימת ירושלים הראשונה שלי. במהותה היא סמויה מן העין, נעדרת. כמו אהוב, שמתגעגעים אליו גם כשהוא לידינו.    הנה הוא כאן נוכח,  ואף על פי כן, כמעט לא נוכל לגעת בו, והכמיהה אליו רק הולכת וגדלה כמו שאמר רמבו, La vraie vie est absente בלשונינו, החיים האמיתיים נעדרים - כך ירושלים, הראשונה  נעדרת ואף על פי כן, כמה קיימת בי.     לא נולדתי פה, אני שייכת למעוט שעשה את הדרך מתל-אביב לירושלים. אפילו אפשר לומר, שעליתי לירושלים,  בשבילי המעבר מתל-אביב לירושלים היה עליה.   אז למה ירושלים ולא תל-אביב. כי תל-אביב משעממת, רחמנא לצלן.     אני יודעת, שתל-אביב צעירה ותוססת, שיש לה מסעדות גורמה לעילא ולעילא,  שיש  גלריות אמנות, מוזיאונים, סרטים ומועדונים מכל סוג ומין,  פילהרמונית ואופרה, ואפילו ים, שהברים פתוחים כל הלילה והבירה נשפכת כמו י...

"הפתעה," אמר נורמן, "גם את הוויזות סדרתי, בטלתי את הנסיעה שלי, במקום זה ניסע יחד למצרים."     רות חייכה. כל מרירותה והויתורים שויתרה בעשרים שנות נישואיהם קפאו תחת חיוכה. אף-על-פי-כן נאותה לנסוע.   עכשיו, למרות חום של ארבעים ושש מעלות או דווקא בגללו, חשו שניהם, שחג'י היה כמו רוח, שהגיעה מעולם אחר אל האדמה הקודחת. בהשוואה  לקודמיו - מדריכים כרסתנים, שהלעיטו את המטיילים בפטפוטים ריקים - היה חג'י אגדה, פאטאמורגאנה, שהסתננה מבעד לאדי החום בלוקסור.   ראשו היה עטוף בכפייה לבנה וגבולות גופו ניטשטשו בתוך הבד השופע של הגלבייה. רק זרועותיו המפוסלות בצבצו  מן השרוולים המופשלים, רמזו על הגוף שמתחת. פניו, שעוטרו בזקן תייש, כמו נחצבו מאבן נוּבית, בלטו שבעתיים על הבגדים הלבנים. העמידה הזקופה, דמות דיוקנו, שצוירה בשחור לבן, גוף מוגדר בצבעיו, היוו ניגוד לצבעי המדבר הנבלעים זה בזה. חג'י נעל סנדלים חדי חרטום. "נעלי מדבר," הסביר לרות, "פתוחים מאחור וסגורים לפנים, למנוע מן החול לחדור לתוכם, ואם חדר, לאפשר לו לצאת." את עיניו  הסתיר  מאחורי משקפי שמש כהים בס...

על "יומן גוף" של דניאל פנק, הוצאת אחוזת בית, 2013 המלצתי  בעבר. היום, בימי הקורונה, ההמלצה תקפה שבעתיים. קראו למה. גוף, נער לפני טכס חניכה, עמק האומו, אתיופיה בדמי ימיה ועוד יותר בדמי ימיי מתה אימי. קשים וארוכים היו ימי המחלה לה ולנו, בני המשפחה הקרובים.   שנים  עברו מאז. ככל שהגוף הולך ושולט בי (ולא עוד אני בו) אני מבינה טוב יותר את בקשתה, למות בבית. לא שלא הבנתי אז, אבל אין דומה ההבנה של אז להבנה של היום.   נענינו לה. אימי גססה בבית.   כשגברו ייסורי הסוף וגם המורפיום לא הועיל, בקשה לנסוע אל בית החולים להיוועץ בדוקטור שינדלר, שטפל בה.   כשנכנסנו אל המונית, היה יום שמש חורפי תל-אביבי, זאת אומרת, מתון. מעיל המוהר הירוק שלה, שלא היה בו צורך, תלה על זרועי כמו גם התיק שלה.   בקושי רב נגררה אמי או מה שנותר ממנה למסדרונות בילינסון ובמסדרונותיו. חיכינו בחדר ההמתנה לא מעט עד שנפתחה דלתו של הרופא. לא. לא נפתחה. אני פרצתי את הדלת הסגורה, כשאמא שלי  נאבקה על הספסל להכניס לריאותיה את פרודות החמצן האחרונות. הרופא יצא אליה למסדרון.   מאוחר  מדי. ...