חביתה

בימים האחרונים, המציאות סביבנו כל כך מייאשת, שבא לי לברוח ממנה קצת אל מחוזות אחרים. אין כמו האמנות כדי להתנתק קצת מהקיים מסביב, אכתוב עליה כמה רשימות, אמרתי. אלא מה, האמנות לא מייאשת פחות, ואף על פי כן, לא דומה יאוש ליאוש. לכאורה,  יאוש במסגרת, בכל זאת רחוק יותר, סגור, כלוא, מעובד, יודע את גבולותיו, ולכן כואב פחות.   האמנם.    "לבשתי שוב את התחתונים. ודאי יש בתוכם עוד. אילו רק יכולתי להשאיר את המפשעה חשופה... התחתונים שלי מתחממים שוב בין הירכיים. שם נמצאות ביצי הכינים, הן נדבקות לעור. גם החולצה מלאה כינים וביצים מעוכות ונדבקת לעור. צריך לשרוף הכל:  הכל רקוב: ראוי לשריפה. הלוואי שיכולתי לשרוף את עצמי, לטבול באמבט רותח, באמבט של אש ושל חומצה שתשמיד אותן, שתקרצף את העור, שתמרק הכול:  הייתי יוצא מתוכו אדום, פשוט-עור, זב דם, משוחרר." רובר אונטלם על עצמו כאסיר פוליטי מכונם במחנה רכוז נאצי, מתוך הספר, "המין האנושי".   או "בהתחלה זה גירוד אטי, לא מרגישים את העקיצות, אתה לא מבחין בין הכינה לעור, זה כמו סרפדת. אחר כך משהו מתחיל לזחול לך על העור: משהו זר. זה כבר ...