אַיי כואב או האמנות כבשר

בימים האחרונים, המציאות סביבנו כל כך מייאשת, שבא לי לברוח ממנה קצת אל מחוזות אחרים. אין כמו האמנות כדי להתנתק קצת מהקיים מסביב, אכתוב עליה כמה רשימות, אמרתי. אלא מה, האמנות לא מייאשת פחות, ואף על פי כן, לא דומה יאוש ליאוש. לכאורה,  יאוש במסגרת, בכל זאת רחוק יותר, סגור, כלוא, מעובד, יודע את גבולותיו, ולכן כואב פחות.

 

האמנם.

 

 "לבשתי שוב את התחתונים. ודאי יש בתוכם עוד. אילו רק יכולתי להשאיר את המפשעה חשופה... התחתונים שלי מתחממים שוב בין הירכיים. שם נמצאות ביצי הכינים, הן נדבקות לעור. גם החולצה מלאה כינים וביצים מעוכות ונדבקת לעור. צריך לשרוף הכל:  הכל רקוב: ראוי לשריפה. הלוואי שיכולתי לשרוף את עצמי, לטבול באמבט רותח, באמבט של אש ושל חומצה שתשמיד אותן, שתקרצף את העור, שתמרק הכול:  הייתי יוצא מתוכו אדום, פשוט-עור, זב דם, משוחרר."

רובר אונטלם על עצמו כאסיר פוליטי מכונם במחנה רכוז נאצי, מתוך הספר, "המין האנושי".

 

או "בהתחלה זה גירוד אטי, לא מרגישים את העקיצות, אתה לא מבחין בין הכינה לעור, זה כמו סרפדת. אחר כך משהו מתחיל לזחול לך על העור: משהו זר. זה כבר לא מצב של הגוף. חיים ממין אחר מסתובבים על העור, זה בלתי נסבל, והצריבה מתחילה"

 

בשר, חיים סוטין

ההודעה על מותו של הצייר לוסייאן פרויד, שמת ב- 2011, הגיעה לאוזניי, כשקראתי את  הקטע המצוטט כאן למעלה מתוך "המין האנושי", שיצא בעברית באותה שנה.

הקטע מדבר בעד עצמו, אבל המקריות שבה התחברה בראשי  כתיבתו של רובר אונטלם עם אופי ציוריו של לוסיאן פרויד, התבהרה לי, כשקראתי  באחת הסקירות על מותו:

 

"אני רוצה שהצבע יתפקד כמו בשר, הייתי רוצה  שהדיוקנאות שלי, יהיו האנשים עצמם, לא כמוהם – לא להסתכל על הדוגמן, אלא להיות הוא עצמו. מבחינתי, הצבע הוא האדם והוא יעבוד בשבילי על הבד בדיוק כמו שהבשר יעבוד בשביל הגוף שלי."

לוסיאן פרויד אמר את זה ועשה, אונטלם לא אמר - אבל מכורח נסיונו המר, עשה כן.

 

הדיוקן לא יהיה דמוי של האדם המצוייר, הוא יהיה  האדם עצמו.

המשמעות של אמירה זו,  היא לפסוח ולהפטר מה"כמו" באמנות. מה שמתהווה באמנות, הדיוקן או העולם, לא יהיו עוד כמו  הדוגמן או העולם, אלא יהיו הדבר עצמו, בלי שום מחיצה,  הבשר החי, שאפשר יהיה לחיות אותו, הבשר החי הזה, שאפשר יהיה להזדהות אתו לגמרי, להיות הוא.

 

האמנות לא כחקוי של המציאות, אלא כנסיון להיות הדבר עצמו, והדבר עצמו הוא הכל, הוא חי ומת, נושם ופועל, חד פעמי ונצחי וחולף, בשר כואב ואדום, מדמם, מכונם או לסרוגין מפוייס ומעונג.

זוהי בדיוק כתיבת הגוף או הבשר  בספרות הצרפתית, שהתחילה עם בודלר, כתיבה היפרריאליסטית, שכמו מוחקת את המלה שבאמצעותה מועברת המציאות, המציאות בלי מסך המלים, לא כתיבה, לא ציור אלא חריטה  בבשר החי, (אגב, גם מישל וולבק עושה זאת ב"המפה והטריטוריה")

 

מובן מאליו, שאף שהצייר או הסופר חותר לכך, למרות כל נסיונותיו להגיע לשם, הנסיון נדון מראש לכשלון,  העולם המתהווה מתוך המלים, או הדמוי שנוצר מצבעים וצורות  הוא דמוי בלבד ותמיד יישאר כזה – בדיה, כלומר שקר, אם כי הוא מתעתע בנו כאילו היה האמת לאמיתה, המציאות עצמה – וזו גדולתו.

 

 

 גוף, לוסיאן פרויד 

 

(C) כתבה באבא יאגה