חביתה

  די לשמוע אותי או לראות את שמי, כדי לדעת שאני פולנייה. כשנולד בני, הפולנית, שפת האם שלי, היתה בארון, לא עלה על דעתי החְנוּנית להפר את חובת כור ההיתוך של אז ולדבר איתו פולנית, שלא לדבר על לשיר או ללמד אותו שירי פעוטות בפולנית המושמצת. לִמדתי את עצמי את שירי הילדים בעברית כדי שאוכל לשיר אותם עם הילד. אמא שלי, שצפצפה על חובת כור ההיתוך מתוך כורח או מתוך בחירה, עשתה לנו בושות גדולות, עד יום מותה לא ויתרה על הפולנית. "נולדתי לתרבות הפולנית ובה אמות", סגרה עניין. כשבני נולד היא כבר לא היתה בחיים. אבא נכנע כמוני, דבר אתנו עברית. לפני כשנה, כשנולד נכדי, החלטתי לפצות את עצמי. כשמתחשק לי, אני מדברת איתו פולנית, מחפשת ביוטיוב סרטוני אנימציה, חופרת במחסן ומעלה ספרים מרוטים ומצהיבים מימי ילדותי, ונהנית מכל רגע. "למה הוא צריך פולנית", התקוממו נגד רוע הגזירה אימו ועוד כמה חברים. "הלואי ויכולתי ללמד אותו סינית", הגנתי על עצמי. לא יודעת למה הוא צריך, אני צריכה ואני נהנית, אני מקווה שההנאה תהיה גם מנת חלקו. בינתיים הוא צוהל   ומרותק לסרטוני האנימציה ולפזמונים ב...