אוצר

 

די לשמוע אותי או לראות את שמי, כדי לדעת שאני פולנייה.

כשנולד בני, הפולנית, שפת האם שלי, היתה בארון, לא עלה על דעתי החְנוּנית להפר את חובת כור ההיתוך של אז ולדבר איתו פולנית, שלא לדבר על לשיר או ללמד אותו שירי פעוטות בפולנית המושמצת. לִמדתי את עצמי את שירי הילדים בעברית כדי שאוכל לשיר אותם עם הילד.

אמא שלי, שצפצפה על חובת כור ההיתוך מתוך כורח או מתוך בחירה, עשתה לנו בושות גדולות, עד יום מותה לא ויתרה על הפולנית. "נולדתי לתרבות הפולנית ובה אמות", סגרה עניין. כשבני נולד היא כבר לא היתה בחיים. אבא נכנע כמוני, דבר אתנו עברית.

לפני כשנה, כשנולד נכדי, החלטתי לפצות את עצמי. כשמתחשק לי, אני מדברת איתו פולנית, מחפשת ביוטיוב סרטוני אנימציה, חופרת במחסן ומעלה ספרים מרוטים ומצהיבים מימי ילדותי, ונהנית מכל רגע.

"למה הוא צריך פולנית", התקוממו נגד רוע הגזירה אימו ועוד כמה חברים.

"הלואי ויכולתי ללמד אותו סינית", הגנתי על עצמי. לא יודעת למה הוא צריך, אני צריכה ואני נהנית, אני מקווה שההנאה תהיה גם מנת חלקו.

בינתיים הוא צוהל  ומרותק לסרטוני האנימציה ולפזמונים בפולנית, שחלקם זכרתי, אחרים השכחתי וחזרו אלי בזכותו ובזכות הרשת הכל יודעת.

עכשיו, כשפעמיים בשבוע אני סבתא במשרה מלאה, אני מחפשת גינות לבלות איתו. לאכזבתי גיליתי עד כמה ירושלים, לפחות דרום העיר, שבה אני גרה, ענייה בהם. אין גינות קטנות וירוקות. כדי להגיע לכאלו צריך להיאבק במדרכות שאינן, לחצות כבישים סואנים, ללכת בשוליהם ולפזול לכל מכונית שאינה צופרת. ירושלים לא בנויה לעגלות ילדים, לא בנויה לכסאות נכים, לא בנויה לילדים, לא בנויה לאנשים. למפלצות הבטון החדשות אין תשתיות, אין עורקים מחברים, לא בשכונת אבו תור, לא למי שמנסה לחצות אותה ולעבור לגינות במושבה הגרמנית או בבקעה.

באבו תור יש גינה קטנטנה שגם אותה הקיפו בבניינים. יש בה כמה עצי חרוב, דשא דליל ולא מטופח, פחי זבל סמוכים, מתקן נדנדות ומתקן גלישה.

מה לי להלין. נכדי זוחל בהנאה על הדשא העלוב, שבו הכלבים גם עושים את צרכיהם. הוא חופר בידיו הקטנות בקרחות העפר, לפעמים מוצא חרוב, ולועס אותו. בניגוד לי, הוא אינו מתלונן.

בדרכינו הביתה מאחד הטיולים, עברנו ליד תחנת ספרים קטנה, שהקימו תושבי השכונה בגן החרוב. מיד קלטו עיני ספר מאוייר לפעוטות, בפולנית!

מניין הגיע לפה, בטח איזו פולניה מתה וילדיה או מי שקנה את הדירה שלה, הניחו פה את הספר. הרמתי את הספר והתקשיתי להאמין. מתחתיו הונח עוד ספר ועוד אחד, כולם צבעוניים, מרהיבי עין, כמעט חדשים. שנת ההוצאה מאלפיים ומעלה. אוצר קטן. לא, לא מזקנה פולנייה הגיעו הספרים.

"אולי איזה דיפלומט גר פה", אמרה שכנה, "הילדים שלו גדלו, והוא לא צריך את הספרים."

על המדפים העמוסים מצאתי כשלושים ספרי ילדים. ההוצאות  היו חדשות\ דנדשות, חלקם היו ספרי שירים וסיפורים לילדים של סופרים פולנים ידועים, שעל יצירותיהם גדלתי, ספרים של יאן בז'כווה, יוליאן טובים, אנה קונופניצקה ועוד, אחרים של סופרים ומאיירים עכשוויים, כולם קרצו אלי ופיתו אותי.

אינני יודעת, אם אאריך ימים עד שנכדי יגדל דיו לקרוא לו את כל שלושים הספרים. בינתיים חגיגה.

מידי ערב אני קוראת בהם אחד אחד, מופתעת מרמתם הגבוהה, מהעושר הוורבאלי של  מקראות לכתה א', ב', וג', מהתחכום ומההומור. כשאני משווה אותם  למקראות בעברית לגילים המקבילים, לדלדול העברית בפי הקטנים ולצמצום אוצר המלים, ההתפעמות מתעצמת.

לא התיילדות מטופשת, אלא שפה יפיפייה לקטנים קטנים. אני  מקנאה.