חביתה

ממרחק של שנים ומקום, מבעד לנופים אחרים, אני זוכרת את יום הכפורים הראשון, שהגיע לתודעתי, מהדהד בצלילים של שפה קרובה-רחוקה ובתנועות שפמו של סטלין, אבי האומות, שמש העמים. מנין הנטייה שלנו  להתרפק על הילדות, להתגעגע אליה. הרי כמעט בכל זיכרון ילדות חבוי  כאב, שאז כשחווינו אותו, לא היו לנו מלים להגדירו. לא האושר שחווינו בילדות הוא מקור הגעגוע, אלא העוצמה, שבה חווינו את העולם, ראשוניותה של החוויה, חדות קליטתה. הקרירות  בישבן בזמן ישיבה על פתחו של מרתף, ריח הטיגון של לאטקעס, בסססס... של אבטיח מתפקע ומבוקע, תססס... של המיץ הניתז ממנו, תרועה של חצוצרה רחוקה ביער, מבט חודר של עובר אורח, חבר, שכן, מגע עור בעור, מגע העור במים, בנייר, חלקלקות הסבון, חיוך, ריח שום, שקיפות של בד או חספוסו,  שפם זז של דיוקן במסגרת, שככה פתאום התחיל לזוז, מאיים, באשת הגוף, חדלונו של שכור, גופו השרוע פרקדן על השלג - תחושת הסוד שאפפה את כל אלה, סמני השאלה.  גן עדן מסתורי, שאבדנו לאט, מרגע לרגע, כל יום עוד קצת, כל חודש, כל שנה, כשחכמנו והחכמנו, כשחיינו  נהיו הרגל.   במיטה לבנה, בחדר ל...