שוחד יום הכיפורים שלי

ממרחק של שנים ומקום, מבעד לנופים אחרים, אני זוכרת את יום הכפורים הראשון, שהגיע לתודעתי, מהדהד בצלילים של שפה קרובה-רחוקה ובתנועות שפמו של סטלין, אבי האומות, שמש העמים.

מנין הנטייה שלנו  להתרפק על הילדות, להתגעגע אליה. הרי כמעט בכל זיכרון ילדות חבוי כאב, שאז כשחווינו אותו, לא היו לנו מלים להגדירו.

לא האושר שחווינו בילדות הוא מקור הגעגוע, אלא העוצמה, שבה חווינו את העולם, ראשוניותה של החוויה, חדות קליטתה.

הקרירות  בישבן בזמן ישיבה על פתחו של מרתף, ריח הטיגון של לאטקעס, בסססס... של אבטיח מתפקע ומבוקע, תססס... של המיץ הניתז ממנו, תרועה של חצוצרה רחוקה ביער, מבט חודר של עובר אורח, חבר, שכן, מגע עור בעור, מגע העור במים, בנייר, חלקלקות הסבון, חיוך, ריח שום, שקיפות של בד או חספוסו,  שפם זז של דיוקן במסגרת, שככה פתאום התחיל לזוז, מאיים, באשת הגוף, חדלונו של שכור, גופו השרוע פרקדן על השלג - תחושת הסוד שאפפה את כל אלה, סמני השאלה. גן עדן מסתורי, שאבדנו לאט, מרגע לרגע, כל יום עוד קצת, כל חודש, כל שנה, כשחכמנו והחכמנו, כשחיינו  נהיו הרגל.

 

במיטה לבנה, בחדר לבן גם כן, שכב אבי על בטנו וגנח.

אמי גחנה על משענת המיטה. גם רופא היה בחדר. 

אף שאינני זוכרת, איפה עמדתי אני, הדברים שנאמרו בחדר, טון הדברים, המימיקה, התנועות, הכל היה ברור ומובחן. עד היום הוא עומד שם ומרחף מעל מיטת אבי.

פתאום שמעתי את אמא -  שעד כה עקבה אחרי תנועותיו של אבי, המנסה להתהפך - גונחת.

רגע של דממה דחוסה נחתך, כשהרופא שאל, "מי פה החולה, בעצם?"

 

"גם לי היו כאבי גב," לא התבלבלה אמא שלי, "אני יודעת איזה גיהנום זה. כואב לי, כשאני רואה אותו סובל," ענתה. ואני, אף שלא ירדתי לסוף דעתה, הבנתי שנצלנו. אבא יקבל יום מחלה, לא יצטרך לעבוד ביום הכפורים.

 

גם את היום שלמחרת יום הכפורים, אני זוכרת.

אני ישובה בספסל האחורי. המורה, נעימת סבר, קוראת מהיומן את שמותיהם של התלמידים ואני ממתינה שתקרא בשמי. נצח עובר עד שהיא שואלת, למה נעדרתי אתמול.

 

הייתי רוצה להגיד לה, שאתמול היה יום הכפורים, שביום הכיפורים היהודים לא עובדים, אבל  אסור לי. אני שותקת.

אף שרגליי רועדות, אני צועדת לעבר הקתדרה, בידי שקית נייר חומה. 

שהשקית לא תפול, שבקבוקון הבושם לא ישבר, שריחו לא ימלא את החלל, שלא יתגלה קלוני ברבים.

המורה מקבלת מידי את השקית. 

רחש לא נשמע. 

ואני, בלי לדעת עדיין את המלה, מבינה את משמעותו של שוחד.

 

 

נעילה, יום כפור תשע"א, ירושלים, 

צלום באבא - יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה