תקועה
תקועה 1
זה התחיל ככה, תערוכה של דוויד הוקני בפריז. התערוכה במרכז לואי ויטון. אני מתה עליו. ואף על פי כן, עת מלחמה, המשפחה פה, לנסוע או לא לנסוע. לא לגמרי אני זונחת את רגשי האשם, רק לתערוכה, אני משקיטה את ריטוני המצפון.
אני מוצאת טיסה זולה, לא באל-על, אורזת טרולי לארבעה ימים. ארבע זוגות תחתונים, תרופות, פצ'יווקעס, הכל במשורה, הכל ספור ומדוייק. זוג חברים כבר נמצא בפריז, לתערוכה נלך ביחד. אמנם מזג האויר בפריז 33 צלזיוס ומעלה בצל, אבל קטן עלי.
התערוכה, פלא שמיני.
החברים, צעירים ממני כמעט בדור, מאמצים אותי, כאילו הייתי אמא שלהם. מבחינים לפניי בשלטי בתי השימוש, להקל על ההשתנות התכופות שלי. ב-13 ביוני הם ימשיכו לטייל כפי שתכננו, יטוסו לג'נבה, לפרובנס, לניס. אני אחזור לארץ באותו תאריך.
בבוקר ה-13 ביוני אני מקבלת הודעה, שהטיסה שלי חזרה לארץ מבוטלת. ישראל תקפה באיראן.
אני בפריז, בלי תאריך חזרה, בלי בית מלון, עם טרולי קטן ותרופות לארבעה ימים בלבד, עם חשש מכרסם, חודר תאים, נימים, עצבים, מה יקרה שם עם האהובים לי מכל, האם יהיה למי, למה, לאן לחזור.
אני תקועה. ואני מתעדת את התקיעות, בפייסבוק, אלא מה. עכשיו הגיע גם זמנה של "החביתה", היו איתי.
תקועה 2
לפני שאמשיך אני צריכה להשתהות קצת עם David Hockny , ולו כדי טעימה.
המיצג המרשים ביותר בתערוכה, אם בכלל אפשר לדרג, היו תפאורות האופרה. התפאורות התחלפו על קירות ענק בקומה שמונה בבניין הספינה של פרנק גרי, במרכז לואי ויטון, בפריז, בליווי מוזיקה. התפאורות צוירו בין השאר למטרופוליטן וללה סקלה. Show מרהיב של גאון צבע.
אחרי כיתות רגליים בין 400 עבודות הפזורות באולמות בשמונה אולמות של המרכז, אחרי ריצות לשירותים בין הקומות ועמידה בתורי הנשים, מתי יהיו די תאי שירותים לנשים, באולם האופרה אפשר היה להשתרע על פופים - גן עדן לרגליים יגעות. בשכיבה גם האוזניים התחדדו.
תקועה 3
"נתקעת בפריז, רחמונעס," היא כותבת לי בווטסאפ, אחת החברות.
"אם כבר להיתקע, אז בפריז," כותבת אחרת.
נכון, יותר טוב מטילים איראניים, אני אומרת לעצמי לרגע ומיד מתחרטת.
ומה עם הנכד ועם הבן ועם האח ועם האחיינים ועם הגיסה ועם החברים ועם השכנים ועם ירושלים וכן, כן, ביבי לא ביבי, מה עם ישראל.
ואיך מתעדכנים ובו בזמן מתנתקים מעטיני החדשות.
אני בהלם.
פחדיי הילדות קמים עלי לכלותיני.
השואה של הוריי והנדודים שלהם והפליטות, והילדות שלי בצל המלחמה הקרה, שהפחד ממנה, קירר והרעיד אותי, קטנה בפולין הקומוניסטית, יהודייה, והיטלר וסטלין, יימח שמם. והפחד מכל הגרעינים האטומים, ומי יתחיל ראשון, ארה"ב או ברה"מ, ומלחמת קוריאה, שאספנו במהלכה שמיכות למען ילדי קוריאה הצפונית, וקריין רדיו "קול אירופה החופשית" בששש... בסתר, כשהווילונות מוגפים, שאף שכן לא ישמע, שלא ידעו, שבבית הזה, בקומה רביעית מאזינים לרדיו אסור, שלא ילשינו, שלא יעצרו את אבא, תמיד ימצאו על מה, שלא ישלחו אותו לסיביר. ובאבא יאגה, מכשפה ידועה, מנופפת לי בכפפה שחורה.
אני בהלם.
אין טיסה, אין בית מלון מוזמן, אין קרם גוף, ולא אמנה עוד את רשימת האין, כי אשגע אתכם ואת עצמי. אבל גם אין מזוודה, אלא טרולי קטן. ומה, אני לא בת 16, שבעים פלוס פלוס, יא מאנייאק, ברוך השם, כמו שאומרים בירושלמית.
ואיך מתארגנים ואיפה מתחילים, כשלכל אלה, שרדפו אחרי עד כה, מצטרפים האיראנים, ואיך אני שסוף סוף בזקנתי, פיף, פאף, הרגתי את פחדיי אחד אחד והנה הם קמים ונוקמים בי, הנבלות.
השתגעת, אני כמעט מרביצה לעצמי כדי להרגיע. ההיסטריה הזאת וההיסטוריה, מה אלו עושות.
ואז מתחילים הטלפונים והווטסאפים והחדשות, ומה עם הנכד, ואיך היה לו במקלט, כולו בן ארבע, איפה סבתא, ולהאריך את הביטוח הרפואי ואת חבילת התקשורת ולהשיג מרשם לתרופות, ובית מלון, ולקנות את המינימום ההכרחי, שכל כך בקלות השתעבדתי לו, קרם הפנים ומשחת השיניים וקרם ידיים וחוט דנטלי... הכל ספור לארבעה ימים, בעצם, לחמישה, אני בעלת ניסיון בטיסות.
די!!!
ופריז קורצת, מוכרת, אהובה כל כך, מכשפה זקנה, מעוררת געגוע גם כשנמצאים בה, ואני עם הפרצוף המחייך, כאילו כלום. אבל החום, אף פעם לא הייתי בפריז מיוזעת כל כך. לא באוגוסט, באמצע יוני. אז מה, סוף העולם, ביג דיל, 35 מעלות בצל וזאת רק ההתחלה.
בית מלון חרא ב-290 יורו ליום, כי בייאנסה החליטה להופיע בפריז, מצאה לה זמן, כשאני תקועה, ואיפה האוכל, והמים והקניות ההכרחיות.
לא נורא, פליטה בת פליטים, חוץ מדוויד הוקני יש עוד תערוכות בפריז. Noir, למשל, בג'ורג' פומפידו סנטר, אבל קראתי שהמרכז בשיפוצים. למה אין לי דודים, חברים בפריז.
אני מקווה, שההמשך יבוא.
שמרו נפשותיכם.
תקועה 4
"הלו, הלו, תענוג שנכפה, זה אונס," אני עונה לחברים ולחברות, כולל מירי רגב, לא חברה, שמציעים לעשות חיים, מקנאים שאני בפריז.
אני כמעט מקנאה בעצמי, בייחוד כשההתרעות מעירות אותי ומיד בא לי להתקשר, לשמוע במו אוזניי את הקולות האהובים, להיווכח שהם בסדר. לא, לא אטלפן, יש להם די בלי המתח שלי.
בשעה 8 בבוקר בבית המלון, אני זוחלת לי מהמיטה, מבסוטית שישנתי. מקלחת, בדיקה אחרונה של כרטיס הטיסה לפני ארוחת הבוקר, בום טראח, אימייל מחברת התעופה סותם לי את התיאבון. הטיסה מבוטלת, עד מתי, למה, אין את מי לשאול, אין עם מי לדבר, חברת התעופה מקווננת. מבט מהיר לרשת, אימת איראן, שבה האכילו אותנו שנים, מחציפה אלי פנים, מורידה את הלב לתחתונים. אלוהים שמור עלינו, אני לוחשת לעצמי, אלוהים, מה לי ולו, כופרת שכמותי. פתאום, אלוהים.
צריך לפנות את החדר.
טלפון ממיכל ודורון מבית מלון סמוך מחזק את הידוע. בפריז היינו יחד. או טו טו יטוסו לג'נבה, כפי שתכננו, מיכל גדלה שם, אחר כך לאיטליה, ניס, פרובנס.
"יללה, תצטרפי אלינו," הם מציעים המלאכים, "בלאו הכי נתקעת, מה, תהיי לבד בפריז."
לא לבד, עם הכובד הזה בלב, אני לוחשת.
כמה קל להתפתות, אבל בניגוד להם אין לי טיסות ולא הזמנתי מלון.
תוך שעה יש לי טיסה לג'נבה, אומנם לא איתם, בערב אגיע, גם חדר השיגו לי בצ'יק.
והכסף, אירופה יקרה כמעט כמו הארץ, אבל פה זה פלוס, פלוס בגלל הנדידה, וזו רק ההתחלה, תודה שבינתיים אני יכולה להרשות לעצמי, אף שהגעשעפט שלנו כבר שנתיים מקרטע, אם לא למעלה מזה. זאת אומרת, למטה. ומה, מה יהיה. אבל מירי רגב אמרה...
תשתקי, מה יגידו מי שביתם חרב, הרוגים, שכבר לא יגידו, פצועים. אלוהים, איזו עייפות, אני מודה לגוף על המאמץ, ליקום על הטוב.
למחרת. בג'נבה היוקדת, קניות של החסר ההכרחי, כמה מהר אנחנו לומדים לוותר על שטויות שהורגלנו אליהם.
חצר האוניברסיטה, ג'נבה
בערב, בחצר האוניברסיטה של ג'נבה חבריה של מיכל נאספים לשולחן זה אחרי זה.
כמה גרועה, כמעט לא קיימת הצרפתית שלי, כמה חבל שאני לא שותה.
הם מעשנים ושותים, הממזרים, מעשנים ושותים.
אני מחייכת כמו מפגרת. חוזרת על עצמי, דופקת להם את המפגש, מעמיסה כובד. עם כל האמפטיה האישית, מה להם ולסיפור שלנו, בייחוד לנוכח המראות מעזה, שבהם צפו העיניים בלי סוף.
תקועה 5
במעלה הר Saleve, אנחנו ברכבל ספיישל, שלושתינו בלבד. אגם ג'נבה מלמעלה כמו גיגית מפוארת טובל ביפי העיר סביבו, בירוק, באוויר השקוף והצלול.
מנוחה, ג'נבה
התברברנו קצת לפני שמצאנו את תחנת הרכבל. הוספנו צעידה לזו שמצפה לנו למעלה. השוויצרים אין להם אלוהים. הולכים כמו שדים. אני משתינה מאחורי כל שיח רענן.
בינתיים מיכל ודורון סופגים בשקט, לא מאבדים סבלנות, להיפך, מצביעים על מקומות מסתור.
פנינו אל מקדש הדלהי לאמה על הפסגה, מיכל מוכרחה להראות לי אותו, הירוק השוויצרי איתנו, יער, פרגים, חרציות, מרגניות, תילתל, "זה אוכל לסוסים, koniczyna בפולנית," אני מרביצה במיכל חכמה, פה ושם חולפת על פנינו מכונית. קבוצת טיילים, שלטי דרך.
ג'נבה מהרכבל
מתי נגיע, אני מנג'זת.
אין שקיות נילון פזורות בדרך, אפילו לא אחת, אין בקבוקים מושלכים, לא פלסטיק, לא זכוכית, אין פחיות, אין ניירות על השיחים. הלוואי עלינו, אני משווה לטיילות בירושלים, שאני צועדת בשביליהן. איך הם יכולים ואנחנו לא. גם מסעדות, קיוסקים מכוניות של גזלנים, קרונות אוכל - אין.
צועדים נטו.
מיכל עוד מתכננת לנו מסעדה על הפסגה.
במקדש הדלהי לאמה מכבדים אותנו בצ'אי חם.
הנוף כלול, גם השקט. לא מדברים שם.
אחרי מדיטציה קצרה מעריב, אם לא נדהר מהר למטה לא נספיק לרכבל האחרון.
קמיל, בנה של חברה מימים ימימה מתקשר מפולין, מודאג.
מה איתי, מה קורה עם המשפחה. מופתע לשמוע שאני נודדת, כרגע בג'נבה.
הוא מתחיל בשירי הלל לנתניהו ומעלליו. איזו גאונות, הוא אומר, קודם חמאס, אחר כך חיזבאללה ועכשיו איראן, נו את יודעת... הוא מתפעל כמו ילד שצופה במשחקי מחשב על המסך. אני מתרגזת, מטיפה, מזכירה קורבנות, מחיר, מספרת לו, שאגיע לפולין לחברה שהוא מכיר, נשבר לי לנדוד ולדאוג. אדאג ממקום קבוע.
אנחנו פותחים צעד, מגיעים בזמן. הרכבל האחרון מלא, גם בני דודים. אני דוחפת את מיכל במרפק, מנסה להזכיר לה, לא עברית, יא מיכל, פונה אליה באנגלית, התפלח לה.
עוד חבר מטלפן מפולין, מציע ארוח. במי לבחור. איזו ברכה.
טלפון מהמשפחה, אח שלי אחרי ניתוח, כאבים איומים, לא צפויים. מה אמר הנכד באזעקה האחרונה?
תקועה 6
בין לבין, עדיין בין שם ופה, עדיין לא בבית, נזכרתי שהיום מלאו 102 שנה להולדתה של ויסלבה שימבורסקה. קדימה, אני מתפתה לחזור על מה שכתבתי עם מותה.
לכבוד החברות הפולניות שלי, מארץ שם, שרק עכשיו גיליתי את נדיבותן, קדיש לוויסלבה שימבורסקה, בהשראת שירו של זך על מות המורה למתימתיקה:
מתה ויסלבה שימבורסקה,
ויסלבה שימבורסקה מתה.
מתה המשוררת ויסלבה שימבורסקה,
מתה המשוררת האהובה שלי ויסלבה שימבורסקה,
מתה האשה השנייה, שדברה אלי בשפת אִמּי
מתה ויסלבה שימבורסקה.
אף שלא הכרתי את ויסלבה שימבורסקה,
הכרתי את ויסלבה שימבורסקה,
אף שלא הייתי עם ויסלבה שימבורסקה.
הייתי אתה.
יתגדל ויתקדש שמה הגדול של ויסלבה שימבורסקה
בעולם שבראה כִּרְצון
ויסלבה שימבורסקה וְלִרְצוני.
הנה משיריה שתרגמתי מפולנית, האחד על האהבה, השני על המוות והשלישי על הנשמה:
BUFFO
מאת: ויסלבה שימבורסקה
מפולנית: אסתר זיו ויז'בצקי
קודם תחלוף האהבה,
אחר כך מאה ועוד מאתיים שנה,
אחר כך שוב נהיה ביחד:
ליצנית וליצן,
חביבי הקהל,
ישַחקו אותי ואותך על הבמה.
פארסה קטנה עם פזמונים,
קצת רקודים, הרבה צחוק,
אפיוּן קולע – מקובל
וּמחיאות-כּפיים.
תהיה מצחיק עד דמעות,
בסצינה הזאת, עם הקנאה הזאת,
בעניבה הזאת.
ראשי עלי סחרחר,
הלב שלי, הַכֶּתר,
הלב שלי, הטיפש, המתפקע
והכּתר הצונח.
ניפָגש,
ניפָרד, באוּלם נעורר צחוקים,
נַטיח זה בזאת
שבעה נהרות, שבעה הרים.
ואם לא די לנו
בּאסונות וּביסורים אמיתיים
- נגמור זה את זו במלים.
אחר כך נַקוּד קידה
לפארסה יהיה סוף.
הצופים ילכו לישון
ימחו דמעה שבעי רצון.
הם יחיו נפלא,
יהללו את האהבה,
נמר יאכל מכף ידם.
ואנחנו תמיד שכאלה,
אנחנו בּכובעי ליצן עם פעמונים,
מטים אוזן כּבַּרבָּרים
לצלצולים.
על המוות בלי הגזמה
ויסלבה שימבורסקה
מפולנית: אסתר זיו ויז'בצקי
הוא לא מבין בבדיחות,
בכוכבים, בגשרים,
באריגה, בכרייה, בעבודת אדמה,
בבניית אוניות ובאפיית עוגות.
בשיחות על תכניות המחר
המלה האחרונה היא שלו
לא לעניין, כמובן
אפילו איננו יודע,
מה שנגזר ממקצועו:
לא לכרות קבר,
לא להרכיב ארון מתים,
ולא לנקות אחרי עצמו.
טרוד בְּהַמתה,
הוא עושה זאת ברישול,
בלי תרגול ובלי שיטה.
כאילו על כל אחד מאתנו התנסה לראשונה.
הנצחונות - נצחונות,
אבל כמה תבוסות,
מהלומות שווא
והתנסויות חוזרות ונשנות!
לפעמים אין לו כוח,
להפיל זבוב במעופו.
לא אחת הפסיד לתולעת במרוצי זחילה.
כל הפקעות האלה, התרמילים,
המשושים, הסנפירים, הזימים,
נוצות החִזוּר ופרוַת החֹרף
מעידים על עכּובים
בעבודתו הטרחנית
לא די ברצון להרע
ואפילו העזרה שלנו במלחמות והפיכות,
עד כה לא הועילה רבות.
לבבות גוזלים נוקשים בביצים.
מתפתחים שלדי עוללים.
גמול הזרעים - שני עלעלים ראשונים,
ותכופות גם צמרות עצים באופק.
מי שטוען, שהוא כל יכול,
מעיד בעצם חייו,
שכול יכול איננו.
אין בנמצא חיים,
שלּוּ לרגע,
לא היו אלמותיים.
המוות
ברגע כזה תמיד בא באחור.
לשוא ימשוך ידית
של דלת לא נראית.
כל מה שהספקת,
לא יוכל להסיג לאחור.
קְצַת - עַל הַנְּשָׁמָה
ויסלבה שימבורסקה
מפולנית: אסתר זיו ויז'בצקי ומירון צלניק
נְשָׁמָה יֵשׁ לָנוּ - מִידֵּי פַּעַם
אֵין אֶחָד שֶהִיא שֶׁלּוֹ כֹּל הַזְּמַן
וּלְתָמִיד.
יוֹם אַחֲרֵי יוֹם,
שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה
יְכוֹלִים לַחלֹף בִּלְעָדֶיהָ.
לִפְעָמִים רַק בְּהִתְפַּעֲמוּת
שֶׁל הַיַּלְדוּת וּבִפְחָדֶיהָ
תּקַנֵּן מְמֻּשָּׁכוֹת.
לִפְעָמִים רַק בִּפְלִיאָה,
שֶׁזָּקָנוּ.
לעִתִּים רְחוֹקוֹת תְּלַוֶה אוֹתָנוּ
בְּעִסּוּקִים מְיַגְּעִים,
כּמוֹ הֲזָזַת רָהִיטִים,
סְחִיבַת מִזְוָודוֹת
אוֹ הֲלִיכָה בַּדֶּרֶךְ ּבְּנַעֲלַים צָרוֹת.
בִּזְמַן מלּוּי טְפָסִים
וּכְתיתַת בָּשָׁר
הִיא נוֹפֶשֶׁת בְּדֶרֶךְ כְּלָל.
מּבֵּין אֶלֶף שִׂיחוֹתֵינוּ
תִּשְׁתַּתַּף בְּאַחַת,
אִם בִּכְלָל,
הִיא מַעֲדִיפָה שְׁתִיקָה.
כְּשֶׁגוּפֵנוּ מַתְחִיל לִכאֹב וְלִכְאֹב,
הִיא נוֹטֶשֶׁת חֶרֶשׁ אֶת הַמִּשְׁמֶּרֶת.
הִיא בַּרְרָנִית:
בְּאִי רָצון תִּרְאֶה אוֹתָנוּ בַּהֲמוֹן
מַחְלִיאִים אוֹתָהּ מַאֲבְקֵי הַשָּׁוְא שֶׁלָּנוּ
וּשְׁאוֹן הָעִסְקָאוֹת.
בִּשְׁבִילָהּ הַשִּׂמְחָה וְהָעֶצֶב
אֵינָם שְׁנֵי רְגָשׁוֹת שׁוֹנִים
הִיא נוֹכַחַת
רַק כְּשֶׁהֵם מְחֻבָּרִים.
אֶפְשָׁר לִסְמֹךְ עָלֶיהָ
כְּשֶׁאֵינֶנּוּ בְּטוּחִים בְּדָבָר,
אַךְ סַקְרָנִים לַכֹּל.
מּבֵּין הַחֲפָצִים
חֲבִיבִים עָלֶיהָ שְׁעוֹנֵי מְטוֹטֶלֶת
וּמַרְאוֹת, שֶעוֹבְדִים בִּדְבֵקוּת
אָפִלוּ בְּאֵין מִסְתַּכֵּל.
הִיא אֵינָהּ אוֹמֶרֶת מֵאַיִן תָּבוֹא
וּמָתַי תֵּעָלֵם לָנוּ שׁוּב,
אֵין סָפֵק, שֶׁהִיא
מְצַפָּה לִשְׁאֵלוֹת שֶׁכָּאֵלֶּה
נִרְאֶה,
שֶׁהִיא לָנוּ,
כְּמוֹ אֲנַחְנוּ לָהּ,
דְּרוּשִׁים לִדְבַר מָּה.
ההמשך יבוא, אני מקווה
תקועה 7
16.6.25, האוזניים כרויות לאזעקות, אני מחוברת לאתר העורף כמו עגל לעטיני אימו. תלויה.
ברוכה הבאה לניס, התחנה הבאה בתכנית הטיול של מיכל ודורון.
בשדה התעופה של ניס, הם כבר ליד מסוע המזוודות. גם הטרולי שלי על המסוע, בילה בבטן המטוס.
אני, כרגיל, בשירותים.
כשאני שוב לידם, גם הטרולי שלי כבר שם. הורד.
"שלך?" מיכל שואלת.
אני מעיפה מבט, מזהה, מאשרת.
"שלך?" היא מנדנדת.
אנחנו מחוץ לאולם הנוחתים, המזוודות על גלגלים, אנחנו לא. חום גיהנומי של ארץ מולדת מקבל את פנינו, בשביל זה טסנו לניס.
המכונית השכורה בטרמינל 2. אנחנו בטרמינל 1, דורון מתפוצץ מעצבים, אני מחום.
בדרך לחופשה, הצרפתים מעשנים בלי סוף, מוסיפים ללהט, דורון גם, מעשן את עצמו לדעת, יענו, פראנסווי.
השד יודע, איפה חונה המכונית, צריך לקחת שאטל לטרמינל 2.
מבט אחד לעבר הטרולי, שלי או רק נדמה לי. מה עושה פה הצלב הקטנטן על משטח המזוודה.
"לא שלי," אני צורחת. דורון מעבר לסף, מרים ידיים, מיכל תופסת פיקוד. הוא יחכה.
היא, אני והטרולי, שחשבתי לשלי, עפות חזרה לאולם הנוחתים. איך ניכנס.
מיכל מתפרצת מבעד לדלת בכיוון ההפוך, מתעלמת משלט sortie, השתגעה, יש לה את זה. אני אחריה עם הטרולי, מתפללת שהדלת לא תמחץ אותנו, שלא ניעצר.
מול המסוע עולה על דעתי, שאילו התפלחנו כך בארץ, היינו גומרות ירויות.
המסוע מסתובב, מטרטר לריק, אף מזוודה, לא טרולי, לא בטיח. כמעט מעולפת, אני מפנה מבט למצוא דלפק של חברת התעופה. מיכל מתעשתת.
"בטח מישהו לקח את הטרולי שלך, אולי תפתחי את הריצ'רץ', תבדקי, אולי בכל זאת שלך."
"כמעט הרגת אותנו, מיכל, מה עכשיו, לא שלי, " אני צורחת. דברי לקיר. היא בשלה. "נו תפתחי את הריצ'רץ'".
הטרולי - שלי או לא שלי
"אני נכנעת, הסמרטוטים שלי שבתוך הטרולי לא מבינים מה נטפלתי אליהם עכשיו.
אני לא יודעת איך להיעלם, איפה לקבור את עצמי. זהו, זה בא, דמנסייה.
אני נזכרת בנשימות, במדיטציה ובכל הבולשיט, שחשבתי שיציל אותי כשצריך, קוברת עוד אשליה, שהלכה פארש, תופסת את מימדי הלחץ שהסתובבתי איתם בימים האחרונים, גברת תיירת.
תקועה 8
מניס ל-Genova, איטליה.
למיכל ודורון יש עניין שם. דורון שד בנהיגה.
הים התיכון בכחולו, הריביירה הצרפתית, זו שבסרטים, איתנו, לוכסנבורג אחריה. לאן הם סוחבים אותי, למה הצטרפתי, למה לא אמדתי מרחקים. למה לא נשארתי בניס, בג'נבה, בפריז.
מיכל טוחנת לי על בית המלוכה, על שחקנים, אין משהו שאני יודעת עליהם. אפס במבחני טריוויה. אני מנידה בראשי, בקושי שומעת מהמושב האחורי, מתעניינת לכאורה, שלא תשליך אותי מהמכונית.
אנחנו על האוטוסטראדה, תליינית קבועה וקשוחה לשלפוחית השתן שלי. מזל שדורון מעשן, עוצר כמו טטל'ה בכל תחנת דלק. הוא מעשן, אני משתינה, אוכלים סנדוויצ'ים עם שינקן, פרושוטו בלי מלון, ושאר טריפה.
בתי הקפה בתחנות הדלק צופים לפלאי הים והנוף, כמו המפוארות שבמסעדות. טראסות. גן עדן. השירותים נקיים ומתוקתקים, אבל מה, המים משפריצים במפתיע. בלי אזהרה, רוחצים לי את העולם התחתון. נקיים האירופאים. בפעם הראשונה אני נבהלת. אחר כך, מתרגלת, יש די זמן בדרכים. טוב יותר מהשירותים המטונפים בתחנות הדלק שלנו, כולו מים, בלי טילים איראניים.
הריביירה הצרפתית מתחלפת בזו האיטלקית, ההבדל ניכר לעין. אמנם אותו הים ואותה הצמחייה, אבל הכחול פחות כחול, הירוק פחות ירוק והבתים הרבה פחות מטופחים, נטושים בחלקם. מה קרה לאיטלקים.
"זה בגלל שהם לא עושים ילדים, האיטלקים, מלא רווקים זקנים גרים עם ההורים, עצלים לעבוד, עצלים להתחתן," אני מלכלכת, אורחת לרגע. "ככה קראתי, מיכל" אני מסבירה, היא שותקת, עושה פרצוף של אני יודעת, או במלים אחרות, תעזבי אותך עם התיאוריות.
אנחנו מתברברים בגינואה. לנמל - אין לו סוף, עוד ועוד כביש, עוד הר של מכולות, בודקעס בגודל עיר, גשרי מתכת חלודים, גרוטאות, ערמות חומרי בניין, בשביל מה, העולם יישאר חרא, גם אם ייבנה מחדש. בניניים מוזנחים, קירות מתפוררים, מלוחים, כמו כוסו בדמעות, סבל העולם על כתפייהם, ידעו ימים אחרים. גינואה, חירב'ה ענקית, מזבלת עולם. איפה הזונות.
בת עשר, הייתי פה, אחרי המתנה של שבועיים בצ'יילה ליגורה, עיירת נופש. הפלגנו מגינואה על אוניה/ גרוטאה לארץ. מעולפים שכבנו על מיטות דרגשים, הקאנו את הנשמות שהיו אז לכל אחד מאיתנו.
רק אחי, בן הארבע וחצי, מתולתל, בלונדי קטן, כחול עיניים, התרוצץ, טיפס על הסולמות.
"בגלל זה הייתי בחיל הים," יגיד 60 שנה אחרי.
הוא אחרי ניתוח, אני לא יכולה לסייע, סגרו לי את המדינה, הרחיקו, אין לי כרטיס חזרה.
צ'יילה ליגורה, המלונצ'יק או מה שזה לא היה, על הגבעה, והים, אנטוניו המלצר מגיש לימונדה, לנו, לילדים. הדייגים, הים שהתקצף וסחב כל מה שנקרה בדרכו, ניקה את החוף. פאן שיפמן, חבר המשפחה, מאושר, מצא זוג מגפיים שחורים, שהים פלט. גאה, סחב אותם להראות לנו, כאילו העלה ברשתו עשרות דגים.
בת עשר, מסע חיי.
סוף סוף, הטילים, האיראנים, עזה, חיזבאללה, חמאס, הפגנות, ביבי, לא ביבי, מתחפפים מהראש. שקט.
מיכל ודורון התרצו ללון בצ'יילה ליגורה.
אני, בעקבות הזמן האבוד, פותחת אשנב לחלום שרבץ בליבי שנים ובא יומו.
האם זה המקום.
תקועה 9
8 שעות על הכביש, גפנים, עצי זית, כמעט צמחיית א"י. כמו תמיד, הדשא שם ירוק יותר, 50 גוונים של ירוק, פרובנס, איזו ברכה, לא טיילתי בה קודם. הראש מתרוקן, האשמה מיד מזנקת עליו, הדיבוק חוזר. מה קורה בארץ.
לא מבינה מה נכנס בהם, בחברים שלי, מה מניע אותם לדהור, לגמוע מרחקים, כאילו היו אופנעונים בני עשרים. סגול/כחול יש להם בראש. לאוונדר.
"את יודעת מה זה "Valensole" באמצע יוני, סוף סוף נגיע לפריחה, פספסנו אותה פעמיים." מיכל לא מפסיקה להתלהב, "חוץ מזה, הוא מת על זה, נוהג, עוצר לעשן, אני זורמת איתו."
אני מקללת בשקט, השתגעו, 8 שעות ישיבה במכונית, התאפקויות, כיווץ של שרירים באים בשנים, וכל זה לראות לאוונדר. אני מוטרדת מדי, עייפה מדי. דורון תעצורת אני מתפוצצת. איפה, אין סיכוי.
חנות כפרית סגולה, יקרה רצח, של מוצרי לוואנדר, מצילה אותי. המוכרים לבושים צבעי לאוונדר, מחייכים חיוכי לאוונדר, מריחים לאוונדר, מספקים את הסחורה לתיירי הלאוונדר, עוד מעט גם הם יתמרחו בקרם לאוונדר, יתיזו בושם לאוונדר.
בשדות הלאוונדר
אני קונה שקית לאוונדר, סבון לאוונדר וקרם לאוונדר, ארוזים כמו בונבוניירה בנייר עם הדפסי לאוונדר. הרבה כסף עולה לי הלאוונדר הפרובנסאלי הזה, אליציה ואלה, החברות הפולניות החסודות שלי, בטח לא ידעו להעריך את סגולותיו, גם לכם לא אספר, תגוגלו, תחכימו בלעדיי.
עוד יומיים אפסיק להתגלגל עם מיכל ודורון. פניי למולדת השנייה שלי, בעצם, לראשונה. אליציה הזמינה אותי אליה, ללודג', מלאכית, היא עדיין לא מבינה איזו עז תכניס לביתה, רק עד שאשיג כרטיס, יקרה שלי, את בטוחה.
להשיג כרטיס - משימה לא פשוטה לתקועה כמוני בלי ידידות נפש עם מנכ"ל אל על. גם מנכ"ל ארקיע לא היה רע, גם רמי לוי. אבל אין לך פרוטקציה, זה מה יש, אסתרקו, ככה הן קוראות לי שם, בפולין, בשמי האמיתי, אסתרקה. הן מתות על שמות תנ"כיים.
במקום לנדוד, לדאוג פעם מפה ופעם משם, אשב לי אצל אליציה, אדאג ממקום קבוע. אני טובה בזה ועוד במולדת.
זה הלאוונדר שלכם, בשביל זה ישבתי 8 שעות במכונית. חכו, יא מיכל ודורון, חכו, בארץ נגמור את חשבון הלאוונדר, הרצח מתוכנן לפרטיו. אף על פי כן, אני מצלמת שניים וחצי שיחים, עולה על הגג, הזדמנות להשתין. שדות פרובנס הצהובים מצטלמים יפה.
פתאום, מיכל מזרזת אותי, לא נספיק לראות את הלאוונדר. אני נגררת, קורבן תמים למשימת חברים.
ואוו, הגענו, הנה, שדות הלאוונדר. מיכל הבטיחה מיכל קיימה. הריח משכר, נספג גם בעצמות זקנות. אנחנו מצטלמים לאורך ולרוחב הערוגות הסגולות, עושים פרצופי לאוונדר זה לזה, השמיים אמנם אפורים, מגוונים, אבל גם השמש נדחפת, לפעמים מנצחת בכלל לא רע. לא יותר מעשרים מעלות צלזיוס, איזה יופי. כמה כייף להיבלע ביופי הזה, להשתין בשקט.
בלב כבד אנחנו נוטשים את הלאוונדר. בוער להם לחברים שלי לפה ולשם, אני כבר לא זוכרת לאן, לא נספיק להגיע.
אולי אקס אן פרובנס, יש שם מוזיאון קטן. תערוכה של זותי, נו זותי, ניקי,
Niki de Saint Phalle , היתה בת זוגו של טינקלי, נו, זותי, עשתה את המפלצת בקרית יובל בירושלים, אף אחד לא יודע, גם אני לא ידעתי עד עכשיו, שהיא קראה לעבודה שלה "גולם". איזה חיים היו לה בבית המשוגעים, איזו שמחה משדרות עבודותיה. זה בדיוק מה שרצתה, לשמח.
אקס אן פרובנס, שיהיה, אקס אן פרובנס. מה איכפת לי, לא הייתי שם, התערוכה של ניקי מבטיחה.
פתאום, פראנסווית בשדות הלאוונדר - מיכל ודורון מבחינים בה, אני שקועה בעצמי מאחור, היא עירומה כביום היוולדה, אמבטיית לאוונדר. דורון חולף על ישבנה המלא, לא מאמין. דוהר חזרה לצלם את הישבן ספוג הלאוונדר, שפוספס. חבל על הזמן, היא כבר בחוטיני, מנפנפת לנו בחיוכים לא אופייניים לפראנסאווית, בזכות הלאוונד, כמובן. הנה עוד סגולה מבורכת לשיח.
תקועה 10
18.6.25, "יהודה, הצילו," אני מתחננת באוזני סוכן הנסיעות שלי, "אח שלי על הפנים, תחזיר אותי הביתה."
כל האתרים ששלח, של אל על, ישראייר, ארקיע, חיפה משהו, דרך לרנקה, דרך אתונה, דרך רומא ודרך מי יודע איזה טיז - רשימות החילוץ נסגרו לפני שאצבעי נגעה במקלדת.
בחדשות בילפו שהחזירו, מי צריך עובדות.
יהודה עושה כמיטב יכולתו, לא חייב. את כרטיס הטיסה המקורי לפריז לא קניתי דרכו, כן בעצתו.
300 דולר עבור כרטיס ישיר לפריז, הלוך ושוב. תחטפי, אמר. חטפתי. באל-על כרטיס דומה עלה 1300 דולר. למה לא להתעשר על חשבון הישראלים, ששילמו מכיסיהם על חילוץ אל-על מחובותיה, למה לא לגזול, כשהממשלה מאפשרת.
יהודה כמעט סגר לי טיסת חילוץ, אבל בסופו של דבר, לא אישרו לו.
"אני קרוע," הוא מתנצל, "כרגע העליתי לטיסה גברת זקנה, שבקרה את הבת שלה בהולנד, בטלוויזיה ראתה, איך הבית שלה ברמת אביב נחרב." ראיתי את הבית גם.
אני שבוזה.
"תודה רבה, יהודה." מה אני מבלבלת לו את המוח. אמשיך לצאת מהדעת בגולה.
Hotel des Arts
לא פחות ולא יותר, זה שמו של הוואנס הוטל, (מלון הפשפשים) אליו הגענו באקס אן פרובנס, בירת פרובנס העתיקה. מיכל בטח בחרה בו בגלל השם, היא ציירת.
בבית קפה סמוך בכיכר, הצרפתים כבר סועדים ארוחת ערב, מקנחים ביין או להיפך, שותים יין ומקנחים במאכל. מעשנים.
דורון ומיכל נסעו להחנות את המכונית. אני ב"לובי", נכון יותר, בחדרון צפוף עם המזוודות, מסתכלת.
האדון בקבלה, הבעלים של הוואנס הוטל, שולח מבט למזוודה הענקית של חבריי. רחמיו נכמרים, החדרים שהזמנו הם בקומה רביעית. בוואנס הוטל אין מעלית. במחווה של רצון טוב הוא מציע חדר משותף לשלושתינו בקומה הראשונה. החלונות המסורגים בגובה המדרכה פונים לרחוב, לשלט מאיים ממול, המיטות סמוכות, כמעט נוגעות זו בזו, בגילנו... אין לי פיג'מה, שכחתי אותה במלון אקראי בדרך. שמייח.
כמו הולך על גחון, אני משירה שכבות. איזו קלילות.
"Will wait for my friends to decide."
אני יוצאת החוצה לרחוב Rue Fonderie
רחוב צר, כמה אפשר להסתכל על מזוודות.
מול דלת בית המלון, במרחק שני מטרים,
Restaurant Yasmim
Specialite Persane
אוכל פרסי. מסעדה איראנית!
במבט גנוב, מהוסס, בלי להניע את הצוואר, אני מציצה פנימה. ריק, מלצר נמוך קומה, צנום, תופס את מבטי. חונק.
מאורת ריגול איראנית, הם בעקבותי!
ואולי... אולי זה הבעלים, יש לו קרובי משפחה באיראן, לפני רגע פוצצנו את ביתם, מתו. אללה ירחמם, כמוני, מת מדאגה.
"שש.... en francais, תסתכלי על השלט ממול, אף מילה בשפת הקודש, מיכל."
תקועה 11
19.6.25, משלחת של שלושה דורות מקבלת את פניי בווארשה, אליצייה, חברה מלודג', בתה ונכדתה. שילוש קדוש. אילו קרה פה עכשיו, מה שכבר קרה בעבר, נדמה לי, ששלושתן היו מועמדות להיות חסידות אומות עולם.
יוסטינה, ביתה של אליצייה, נוהגת, אני משיבה על שאלות. ימי חיי, 70 שנים פלוס פלוס, נפרשים בדרך בין ווארשה ללודג' על פני 136 ק"מ. בלודג' אתארח אצל אליצייה. אני צריכה עוד 1000 ק"מ כדי לספר. למזלה של יוסטינה אין לי.
"הספקת לא מעט," היא מתפעלת. רצף קורותיי נקטע בתחנת הדלק. אם מוכרחים אז מוכרחים. זוזיה, נכדתה של אליצייה, קונה נקניקייה. גם אני. אנחנו בשיקגו או בדרך ללודג', איפה העסיסיות, איפה הטעם המוכר. הזמנתי נקניקייה פולנית, קבלתי hot dog צמיגי בחרדל זול, חמוץ יתר על המידה, מגרה, מעיר צרבת מיושנה. ו"כל הטוב" הזה עטוף בלחמניית פלסטיק או חומר אחר, שבלוטות הטעם שלי לא מזהות. גם לגלידה הפולנית קרתה אותה מטמורפוזה. יש מחיר להשתייכות למערב. משלמים ביוקר כדי לאכול ג'אנק פוד.
אחר כך ברחובות הערים, בייחוד בעיירות, אבחין, שהמחיר אף גבוה יותר. האומה הפולנית (כמו עוד כמה אומות במערב, כולל אותנו במזרח) הוסיפה אלפי טונות למשקל האומה. השייגעצים החטובים גידלו כרס, השיקסות היפיפיות גם תחת.
קמיל, בנה של אלה, חברה אחרת, מוצא לי דירה קטנה ומטריפה להשכרה.
"אבל את נשארת איתי," אליצייה מתעקשת.
ב 23 ביוני היא תיסע לנופשון פנסיונרים בלבה (Laba).
"ואת נוסעת איתי." חסר לי שאסרב.
איפה זה לבה. לכי תתכנני, אם אין לך תאריך חזרה.
4 ימים אני דבוקה לישבנה של אליצייה בלודג'. באשר תלך, אלך.
היא הלכה למכון יופי.
אני מניחה את אצבעות ידיי על השולחנון הזעיר.
"איזה מניקור את מבקשת, גברת?"
הגברת, לא להאמין, זו אני. פעם ראשונה בימי חיי במכון יופי. בתולה. הלכתי אחרי אליצייה בארץ לא זרועה.
עד כה, אף פעם לא עשו לי מניקור או פדיקור, ציפורניי המטופחים הן עבודה עצמית. אולי מצאתי לי דרך לחבור לאימי, מניקוריסטית/פדיקוריסטית לעת מצוא.
"המניקור הציל אותי מרעב," סיפרה פעם. את המקצוע למדה בזמן המלחמה, פליטה יהודייה נרדפת בסיביר, באוזבקיסטאן.
העובדות במכון היופי כולן פליטות מלחמה אוקראינייות, המכון הוא חלק מרשת שמעסיקה רק פליטות. בשלוש שנות מלחמת רוסיה/אוקראיינה קלטו הפולנים יותר משני מיליון פליטים. הללויה. אני גאה בהם.
הדירה של אליצייה מעוצבת בסטייל אירופי ישן. אני ישנה על הספה בחדר העבודה שלה סופגת את טוב טעמה, את הירוק, את הרוח מעבר לחלון. סוף סוף מנוחה לעיניים, הן מודות לי על השיבה למקור, לאור הרך. גם האוזניים נושאות תפילה על הצלילים. המילים, ללא רבב, נוגעות ישר בקישקעס, ראשוניות, בלי מחיצות, בלי איבון, בלי עור פיל, מגיעות ללב, פוסחות על המוח.
הפולנית בשבילי היא שפתה של בת ארבע, בת חמש, בת עשר, אני דוהרת בעקבות הזמן האבוד עם פרוסט ובלעדיו.
אני חולמת בפולנית.
יופי אסתי, את עושה חיים ושם... מה, תל אביב עומדת על תלה? על טילה, על טיליה? שעתיים לא הצצתי במבזקי חדשות.
מה עם אחי, בני אינו איש בשורות. האם אספיק להגיע לבדיקות, שנקבעו חודשים מראש...
תקועה 12
על השולחן אצל אַנְקָה, pasztecik, כבד קצוץ שהוא בכלל לא קצוץ, אלא טחון ואפוי בתנור, golabki, כרוב ממולא בשר, ותפוחי אדמה בטעם גן עדן, מבושלים בחמאה ושמיר, ז"א, בטעם ילדות. למרות ריבוי הסוגים, בארץ אין כמותם.
אליצייה תרמה לארוחה 'סלט כל טוב' ואני מילאתי תמרים בשקדים ופזרתי עליהם טחינה גולמית, ספצייליטה דה לה מֶזון שלי, עָלָה יֶרוֹזוֹלימָה, בסגנון ירושלים.
גן העדן האמיתי אינו הארוחה, אלא היער הפרטי של אנקה, שאליו צופה מרפסת רחבת ידיים.
שם מחכה הוודקה, עזה לוודקה אהבה.
חברותיי הפולניות, נכון יותר חברות של חברתי, שהופכות ברגע לחברותיי, יודעות אותה, קוראות לה בשמות חיבה סודיים, שמחות בה, סומכות עליה, יודעות גבולות. היא תשחרר אותן מנימוס כפוי, ממציאות אפורה, מתלאות, ממחלות, מפוליטיקאים מחורבנים ומצער הקיום האנושי.
Za zdrowie, za pokoj,
הן שותות לבריאות, לשלום, לחברות, לידידות, לשנים שהיו, לשנים שתבואנה, לא חשוב למה ובלבד להגיר עוד כוסית. גם אני רוצה.
טלפון מהארץ, אחי גונח מכאבים, בקושי מצליח לדבר. אני - מזמן הייתי צריכה לסעוד אותו, אבל אין לי כרטיס חזרה, כמו שהיד מוקף בשבעים בתולות, אני מוקפת חברות חדשות, באות בשנים, פוזלת לוודקה.
'לחיים', Za zycie, אני מתרגמת ומרימה כוסית ריקה, לפעמים יש בה כמה טיפות. די לי בריח. לשתות אסור לי. לחלקן אסור גם כן, אבל הן לא שמות קצוץ (רק כבד קצוץ) ודאי לא אחרי הכוסית הראשונה. בדרך כלל הן לא משתכרות.
לאחת כמוני, שלא שותה, ולשאר שמוכרחות בגלל ששתו, יש מים, גלידה ועוגת גבינה. הללו לה' כי טוב.
בעלת הבית, אנקה, גבוהה וזקופה, חגגה מזמן שמונים, מתקתקת את הבית ואת הגן, קרי את היער, כפי שניהלה את המפעל בשנות עבודתה. היא קשוחה וישירה כמו יקית, הלב זהב, מתקתק גם כן, למרות חולשתו. היא סירבה לעבור ניתוח.
אני מתפעלת מביתה הגדול.
בחדר השינה, שאת רהיטיו ייבאו בעלי הבית, לא קלטתי מאיפה, נופל מבטי על דיוקן הבתולה, מרייה הקדושה. לא אופייני לחברותיי, הן אינן דתייות.
מבטה של אנקה צד את מבטי המופתע. "זו למעלה מעל לדלת היא
Matka Boska Ostrobramska
דיוקנאות אם האלוהים משתנים לעיתים לפי עיר, לעיתים לפי מחוז. אם האלוהים בחדרה של אנקה היא מ-Wilno.
"כשקנינו את הבית," היא מספרת, "אמא שלי נתנה לנו במתנה את הדיוקן הזה. יום אחד התמונה נפלה והזכוכית, שהיתה בלי מסגרת, נשברה. פרצתי בבכי, הייתי מוכנה לאבד כל מה שהיה לי, רק לא את התמונה הזו. אספתי את השברים, הדבקתי אותם, הוספתי מסגרת עץ. אם האלוהים לא זזה ממקומה מאז."
האם זה מכוון, שתבנית הטאפט מזכירה בצורתה את קרני ההילה על ראשה של אם האלוהים.
אני בת חמש, אולי בת שש, תמונות של הצלוב, פסלונים קטנים שלו, מעץ, ממתכת, משנהב, מחרסינה ומשן פיל, לוכדים את מבטי, לא מרפים. הם תולים על קירות, עומדים על שידות, על שולחנות, על מדפים. תולים על צווארי אנשים. ים של צלובים.
אני רוצה להסיט את המבט, לא לראות. אבל העיניים נמשכות לשם מעצמן, יד נסתרת, מכושפה מכריחה אותן להתבונן בצלוב, מפעילה את הדמיון. לא, זה לא היה סמל, זה לא היה דימוי, זה היה אדם שצלבו לנגד עיניי. ראיתי את תקיעת המסמרים בבשר החי, את נחלי הדם, את צבעו, את השרירים המתעוותים, את העור המאדים, המסגיל, המוריק, את נוזלי הגוף, שמעתי את זעקות האימה, ראיתי את הקהל למטה, מסביב לצלב, ראיתי בקהל את פניה המעונות של אם הצלוב... אם האלוהים, לא הבנתי, איך אדם יכול לצלוב אדם אחר.
"אַת צלבת את ישו, יהודונת מכונמת," צועק עלי איזה זב חוטם בחצר ליד הבית, אולי הרגזתי אותו. את זה אני לא זוכרת. אני כן זוכרת, שרצתי הביתה, ממררת בבכי וצרחתי, שכל העולם ישמע, "לא נכון, לא צלבתי אותו."
תקועה 13
"כשיגיע טיל, סבתא, אני אבלע אותו, ואז הוא לא יתפוצץ," אומר לי בטלפון, נכדי בן הארבע וחצי.
אני מתפוצצת, בא לי לרוץ איתו ועם אביו למקלט, עכשיו, מייד, שום פרסי לא יעצור אותי, לא טיל ולא בטיח, אפילו לא ביבי. אני רותחת, מקללת, לא אכתוב את הקללות, בכל זאת, פולנייה.
אין לי כרטיס חזרה, אין לי מושג מתי ייפתח שדה התעופה ותייסגר הרעה.
אני במולדת השנייה, ז"א הראשונה, בלודג', מוקפת חברות, סבתות מתוקות, דורשות טובתי, כמה אפשר לקלקל את שמחת נתינתן.
Jedziemy na wczasy
אליציה ואני מתכוננות לנופשון זקנים בן שבועיים על חוף הים הבלטי.
"בלאוו הכי אין לך כרטיס," היא תוקעת את מסמר השכנוע האחרון.
"ברגע שאשיג כרטיס, אני מתחפפת," אני מזהירה אותה בתמורה.
גם את נהג האוטובוס, אני מזהירה:
"אדון נהג," אני מתחילה, "מדריך," הוא מתקן אותי, הלך עליי.
"או שאדוני פותח את השירותים באוטובוס או הפסקות בנסיעה, בבקשה," אני מנסה,
"כל שעה, אדוני."
למרות העלבון, הוא מקבל את הדין. במשך 4 השעות הראשונות הוא עומד בהסכם, גם שאר הסבתות מתענגות. פתאום, פסח על ההפסקה. שעתיים עברו, בגלל האוטוסטרדה, בגלל העבודות בכביש, בגלל הפקק ליד גדנסק... חכה, חכה בן בליעל, עד שתגיע לגילי, אם בכלל תגיע, בן נעוות המרדות.
"או שאתה עוצר מיד, אדוני, או שאני משתינה על הכיסא שלי." לפי הנימוס הפולני, אולי לא רק הפולני, זו גסות-על להחציף ככה שלפוחית לנהג אוטובוס. אבל הוא לא הראשון, התאמנתי על נהגים בכל העולם, אפילו בארץ.
האיום עושה את שלו. בארבע השעות הבאות אדון נהג לא מתגרה עוד, לא בגורלו ולא בשלפוחית שלי.
אהה, מה זה Wczasy, ווצ'אסי.
ווצ'אסי - זה עיירות קטנות סביב מעיינות מרפא, ווצ'אסי - זה טעמם של מי שתייה מבעבעים, נובעים מנקיקי סלע, קרירים, מעסים את הלשון בדגדוג עדין.
ווצ'אסי - זה דקל גבוה בתמונה דהויה, מתחת לדקל אמ'שלי ואב'שלי, ואני עם גלד בברך ועם סרט לבן בשיער, מפרצפת פרצוף, אולי בת שבע, ואח שלי הקטן, צהוב תלתלים וכחול עיניים כמו שייגעץ, אפילו בשחור/לבן רואים את הכחול, שולט על פניו, פולש לתמונה כולה.
ווצ'אסי - זה בעל בית מאיים, שירצח את אמא שלי, אם לא תמצא מייד את אחי הקטן, שהלך לנו לאיבוד בשדרה.
ווצ'אסי - זה קנקני אמייל עם שמנת, ביער, אנחנו משליכים לתוכם דומדמניות ופטל, מלא, עד שהשמנת מאדימה.
ווצ'אסי - זה אמא בבגד קיץ קצר, זה אני ואדג'ה, חברתי, עושות פוזה למצלמה.
"את רזה כמו מקל," אני צועקת, "את שמנה כמו חבית," היא מחזירה לי באותה מטבע.
"עד שהשמן ירזה, הרזה ימות," אני חורזת לה. ואם לא די בשירה, אני גם שורטת אותה עד זוב דם, שתדע לה הרזה.
ווצ'אסי- זה אבא ואמא רוקדים לצלילי תזמורת בקרחת יער, אף שהיא לעגה לו, שהוא רוקד כמו ארון.
ווצ'אסי - זה מלאן צילומי שחור לבן, פרושים על השולחן, אבא בכל מיני פוזות, מוקף מיליון שיקסעס, חתיכה תולה על צווארו, אחרת בזרועותיו, עם אחת הוא מסתתר בין השיחים, רק הראשים מציצים. לא סתם היתה לו מצלמת זורקי, שקנה אצל הרוסים. למרות הקנאה, אמא מבליגה, כאילו מפרגנת.
בארץ עפים עכשיו טילים, ואני נוסעת עם אליצייה וחברותיה Na wczasy.
חבל שהשייגעצים החטובים, שנוסעים איתנו באוטובוס, זקנו כמוני.
אם עדיין לא הבנתם, מה זה ווצ'אסי, אז ווצ'אסי - זו חופשה, זה נופש, זה חופש בבית הבראה, זה החופש הגדול... לא, גם יכול להיות קטן. אין סיכוי, בחיים לא תבינו.
אליצייה אוהבת סמרטוטים, היא מחליפה אותם בקצב ההשתנה שלי. כל פעם כשאני יוצאת מהשירותים, אליצייה בלבוש חדש. האמת, יפה לה, איזו סבלנות, איזו השקעה.
חצי מהגרדרובה שלה היא סוחבת במזוודת ענק, וזה אחרי שהפצרתי בה להשאיר חלק בבית.
אולי מתוך קנאה, אני חושדת בעצמי, סינדרלה שכמותי, יש לי טרולי עם בגדים לארבעה ימים בלבד, איך ארשים את הסבתות הפולניות ואת הסבים בווצ'סי.
תקועה 14
23.6.25, העור נושם, מתעורר לחיים, קרירות נעימה, יותר מדי נעימה. שלא מרצוני העור מצטמרר. איפה ז'קט היוניקלו, איזה מזל שלקחתי אותו. שמש יש למראית עין, העיניים בלבד נהנות ממנה, העור לא ממש. 11 מעלות צלזיוס.
הלו, רוח, שמרי על הפעלולים, על היום הראשון את מוכרחה להרשים, חבל על בזבוז הכוח, יש לנו כאן שבועיים יחד, אלא אם כן, תהיה לי טיסה חזרה.
,Leba
חוף הים הבלטי.
Wczasy, ווצ'אסי
סוף האנושות, חורבן, שבוע אחרון של יוני ואין נפש חיה על החוף... חוץ מאיתנו, ארבע נשים, אליצייה, אני ושתי החברות שלה, אדג'ה וקריסייה, אחיות מלודג'. שעה הן חברות שלי. כל אחת מאיתנו כבר יודעת את קורות חברתה, לפחות לאורך 70 שנה.
אנשים, צאו מהחורים, הוכיחו לי, שחלמתי, תגידו שהפחדים שווא ידברו, סוף העולם עדיין לא הגיע לפה, רק לישראל.
הנה, ראייה, החוף לא לגמרי שומם, צריך רק להרכיב משקפיים. יש גלשן אחד על הגלים, יש ארבעה אנשים באופק. גם כלב ופח אשפה. צפוף!
חול נקי, צהוב/חיוורני, מסתחרר, משתחווה לנו, כבוד חברות!
אנחנו מתכרבלות בכל כסות ברשותינו, אם יש קפושון הוא נחבש על הראש. בבית אני לא עטופה ככה בחורף. מהר מאד הרוח מנצחת, אנחנו נוטשות את החוף מובסות.
פני הסבתות למרכול הקרוב. בבירה חשקו הנפשות הטובות, גם בוודקה, צריך להתחמם. פסייה קרב, (דם כלבים).
אנחנו מבוקבקות
בפולנית כל שם עצם אפשר להקטין ולהקטין שוב. זאת אומרת, להקטין פעמיים לפחות. לא, הוא לא נעלם בגלל הקוטן, הוא רק נהיה יותר חמודי.
מים בפולנית זה וודה (Woda). הקטנה של מים היא וודקה (Wodka), חמודה, חמודה, לא צריך לתרגם. אחרי ששותים מהוודקה כוסית או שתיים או שלוש, היא עוד יותר קטנה ועוד יותר מותק. קוראים לה וודצ'קה, Wodeczka. להן, לחברות שלי, יש שם קוד משלהן, שרלוטקה (פאי תפוחונים) זה הכינוי שלהן לוודקה. למה, לא יודעת, ששש... העיקר שיהיה סוד.
הן קונות סוג כלשהו, אני לא בודקת בציציותיהן, הולכת על בטוח, קונה ג'וברובקה, (Zubrowka) מתנה, לחיים ולבריאות, חברותיי החדשות. ג'וברובקה, וודקה עם עשב ביזון, היתה האהובה עלי מכל סוגי המים הגדולים והקטנים, עד שהתחייבתי להיגמל ממנה ומעוד כמה מנעמי חיים בגלל בעיות בריאות לא בגלל שבועת הנזירה.
בחזרה לבית ההבראה, היער איתנו, מלווה מימין ומשמאל. אנחנו מבוקבקות, כל אחת עם הבקבוק שלה. אני מרוקנת בקבוק בירה שחורה, אף שאין בה אלכוהול, טעמה המריר/מתוק מרגיע, משכיח את הצרות המיובאות מהארץ.
ומה אם היה בה אלכוהול.
לארוחת ערב בבית ההבראה, בשעה חמש, כדאי לא לאחר, אחרת, צריך לשכוח מאוכל, אלא אם כן, הודעת לגברת שפובה. שף בפולנית מדוברת זה אדון מנהל. שפובה, נקבה של שף, היא אשתו של השף, או גברת מנהלת, בעלת הבית.
אני מאחרת קצת, הכל ספור, נשאר מקום רק בשולחן עם שלושה סבים פולנים. אחד כבר הגיר לגרונו קצת מהמשקה האהוב. מעניין, אם הסבתות תכננו לי את זה מתוך כבוד לאורחת, פליטה ממרחקים, אני לא רוצה לחשוד בהן באנטישמיות.
שני הסבים מולי, כיאה לפולנים מנומסים בחופשה, לוחשים, אני לא ממש שומעת את הלחישות המנומסות, אני קצת חירשת. זה שמימיני, אלמן, ככה הוא מספר, עוד יותר מנומס. קודם כל, יוצק לי מרק מלפפונים לצלחת, (זה ספצייליטה, שאמא שלי היתה מבשלת. המרק מכיל מלפפונים כבושים תוצרת בית, מעט מי כבישה, גזר, תפוחי אדמה, חמאה, שמנת ושמיר, כמובן. המרק קצת חמצמץ, עונג קיצי. יש לי מתכון) אחר כך הוא מניח על צלחתי קוטלט חזיר, שאם הייתי מתחבאה תחתיו לא הייתם רואים אותי. גמרתי את כולו, כולל תפוח אדמה. רק את הקומפוט לא שתיתי, מפחד סכרת.
"האוכל, האוכל, האוכל, האוכל בבית הבראה".
תקועה 15
24.6.25, לה לה לה, את יודעת, יש בעיר מסיבה... להקת קאשובים מופיעה בבית ההבראה, כל הסבתות והסבים מוזמנים.
השמש שוקעת מאוחר. יש וודקה, קפה ושרלוטקה (עוגת תפוחים). אדון בוס, מנהל בית ההבראה, צעיר נאה, עור פניו חלקלק, סמוק, סוג של סומק מאפיין למגירי וודצ'קה, שאני מזהה מילדות, כמעט מלידה. האמינו לי, גם האוזניים מסמיקות.
הוא נדיב מאד, אדון בעל הבית. חץ שלוח, נץ חד ראייה, מבחין בכל כוסית מתרוקנת, ממלא אותה בשמחה. הכל גראטיס, אל תחשדו בו ברדיפת בצע.
"נתקלתי במישהו, שוכב פרקדן על המדרכה," סיפר פעם אחי אחרי ביקור במולדת הראשונה. "ניגשתי לעזור לו, הגשתי לו בקבוק. הוא לגם טיפה והתעוות, הייתי בטוח, שכואב לו."
"'מים?' העווה את פניו וירק. 'וודקה, בבקשה, וודקה, אדוני המיטיב,' התחנן."
חס וחלילה, לא דברתי על כאלה.
עכשיו כל הכוסיות מלאות שוב ושוב, די עם הוודקה.
אומפה, אומפה, הופסה, סה, הקאשובים שרים, מנגנים ופורטים על הנשמות. אני, כשמנגנים לי ככה, את מה שאמ'שלי שרה, מפסיקה להיות אחראית למעשיי.
לבה, הים הבאלטי
(בסוף הדברים, אתרגם לכם שיר אחד כזה ואולי תדעו מה ומי אני ומה מניע אותי.)
הקאשובים הם קבוצה אתנית של כ -400,000 איש, אישה וילד. הם מתגוררים בעיקר במחוז קאשובי, בצפון פולין על חוף הים הבלטי, בין השאר בערי החוף גדנסק, גדיניה, סופוט, לבה. הם מדברים קאשובית ופולנית. פולין גאה בקאשובים שלה והם גאים בה. אפילו הסבא של אחת החברות שלי הוא קאשוב, כמו לאח שלי, קוראים לו יאקוב.
די, אני לא יכולה יותר, פנו דרך, אני פורצת לעבר הקאשובים (הם בטח נבהלו) ומתחילה לפזז לפניהם כמו חסיד לפני רבו. אני מקפצת והם לא מפחדים, מקפצת עוד והם מעודדים אותי. קמה מהומה, עוד סבתות קמות מאצל השולחנות, מצטרפות אליי. רוקדות, רוקדים.
געוואלט!
למה געוואלט, כי הקאשובים שרים שיר מוכר בקאשובית, ואני לוחשת באוזני אחד מהם, שאשיר להם את השיר הזה ביידיש.
יידיש?
לוקח קצת זמן, עד שהינוקא מבין מה אני מבקשת.
"משוגע מאמא, משוגע פאפא, משוגע די גנצע משפאחע..." אני מזייפת למיקרופון. אף אחד לא שם לב לזיוף, כולם pod gazem, תחת השפעת גז, ז"א תחת השפעת וודקה או שאר אלכוהולים.
כוכב נולד. בראווה, בעל הבית מתלהב, מצלם, מקליט אותי, לא כל יום מזדמנת לבית ההבראה בקאשובי סבתא יהודייה, פליטת מלחמה מישראל. במקום לבכות, היא שרה לו ביידיש ורוקדת.
" את יודעת, אסתרקו..." מחמיא לי למחרת בוגדאן, או לא בוגדאן, אנטק, הסבא האלמן מארוחת הצהריים, כבר לא גברת ואדון, אנחנו כבר קוראים זה לזה בשמות פרטיים, "את כזה פירור, אבל איזו קונדיצייה!"
זכרו, קונדיצייה,
Kondycja
את המילה הזאת, קונדיצייה, אתרגם בהמשך. מבטיחה. היו איתי.
(הנה השיר שהניע אותי, ששרה לי אמ'שלי, בתרגום חופשי:
מת מתיוש, מת,
שוכב על ערש
אם תנגנו לו
יקפוץ על קרש
למתיוש נשמה כזאת,
גם אם ימות,
תנגנו לו וירקוד)
האוכל בבית הבראה
תקועה 16
26.6.25, היה לכם פעם עסק עם המשטרה. ידעתי, אתם לא קרימינאלים, מקסימום הפגנתם.
אז ת'שמעו סיפור, מאחת שהיה לה ידיד, עורך-דין מכובד, שרצח את אשתו. אחר כך רצחו אותו. עד היום לא מצאו את הרוצח. זה היה בשנות השמונים.
מה הסיפור עכשיו בלבה, ת'שמעו, בלי להפריע.
סוף סוף, יש לי כרטיס חזרה לארץ ל-2.7.
לפי הצעת מירי רגב, עשיתי חיים, אבל כמה אפשר לעשות חיים, כשבארץ נהרגים וטילים עפים. היא יודעת לעשות את זה יופי, כי זה על חשבוני. אני השתדלתי מאד, אף שזה מכיסי ועלה... עד היום אני מסכמת ולא גמרתי את החשבון.
הכרטיס שלי זה נס. מי מאחורי הנס, לא, לא אלוהים.
"תתקשרי לזה וזה," דורון מציע, "כי הוא משהו." אני שולחת ווטסאפ מנומס, "זה וזה, דורון היפנה אותי אליך, אתה אלוהים," בכוונה אני מתחנפת. "תושיע, תשיג לי כרטיס."
למחרת, הוא עונה לי בנימוס. קדחת, הוא לא סוכן נסיעות, מוסר לי ת'טלפון של ניר, אלוף. עוד יום עובר. אני משלמת עליו, לא מירי רגב.
תוך חצי שעה ניר אפשטיין מתקתק לי כרטיס לתל אביב. מבודפסט.
Nem tudok magyarul,
לא יודעת הונגרית. ולמה אני כן יודעת כמה מילים. כי גרתי בחולון, בשכונת "בוגרי שואה" מנובי דבור בפולין. לידינו, ברחוב קדושי ברגן בלזן גרו "בוגרי שואה" הונגרים. ככה, אנחנו, ילדי שתי השכונות, גמרנו את בית הספר הבינלאומי לשפות.
ובכלל, אני בלבה, נופשון סבתות על חוף הים הבלטי, מרחק שעה מגדנסק, איך מגיעים לבודפסט.
פה נכנסת לתמונה המשטרה הפולנית. רגע.
בזיל הזול, בשליש מחיר, אני קונה לי חזיות בגלנטריה במרכז העיירה, מלמדת את החברות הפולניות שלי, מה זה מציאה.
"יש מילה כזאת בפולנית," הן נעלבות מבורותי. יופי, העתקתם מיידיש, היידיש העתיקה מהעברית, אני מוציאה את האוויר מהתנשאות השווא שלהן.
הן הולכות לסיור בעיירה, אני רוצה קצת לבד.
פתאום, שלט: "אינפורמציה לתיירים," מהשמיים נועדו לי. עכשיו אדע, איך להגיע מלבה לשדה התעופה של גדנסק. המרחק כ-100 ק"מ.
"צריך להחליף את הרכבת ארבע פעמים," אומרת הפקידה מאחורי הדלפק.
לוח פרספקס דק כמו בימי הקורונה מפריד בינינו, "זה ייקח שלוש שעות," היא ממשיכה. כן, בתנאי שלא אקח רכבת לכיוון ההפוך. אני נשענת על הדלפק ומזיזה קצת את לוח הפרספקס.
"בבקשה לא להישען," הפקידה גוערת בי כמו מורה בתלמידה סוררת, כאילו לא היה לוח הפרספקס משענת קנה רצוץ, דקיק שבדקיק, לא מקובע לדלפק, בולט קצת לעברי. אילו רציתי, בנשיפה יכולתי להפיל אותו. אבל לא רציתי.
"יש גם אוטובוס," היא ממשיכה ואני רושמת. לעלות פה לרדת שם, ואז לעלות פה ולרדת בשם אחר. אני עושה את עצמי קולטת.
גברת פקידה, את חושבת שאני בגילך. חוץ מזה, יש לי כבר שני טרוליס, הייתי צריכה מקום לחזיות.
ואז... לוח הפרספקס רועד, כאילו נתקף עווית כאב, כאילו האדמה רעדה והרעידה אותו, מפיל מהדלפק לוח-שנה עשוי מתכת לכיוונה של הפקידה, מפעיל את מיתרי קולה.
"גברת, אמרתי לך, לא להישען," היא צורחת. מהנימוס הפולני נשארה רק 'גברת'.
"זה סמרטפון חדש, קניתי אותו לפני שבוע, את שברת אותו. תסתכלי, תסתכלי," היא מרימה לעברי את הסמרטפון שלה, נוגעת בלוח הפרספקס, מרעידה אותו בלי כוונה בדיוק כמוני לפני שנייה, וממשיכה לצעוק, מקוננת, כאילו הסמרטפון שלה מת באמת.
אני משותקת, בלאק אאוט. כשצועקים עליי, אני כרגיל נעלמת ונאלמת, מאבדת את יכולת הדיבור. שפת האם שלי נקברת, גם שפת האב, אף מילה, מה הגברת פקידה רוצה ממני.
"אין לי מכסה לסמרטפון," היא ממשיכה, "את יודעת כמה זה עולה להחליף מסך של טלפון. זה 250 זלוטי, את מבינה, מה זה, יש לי שני ילדים בבית..."
הבינה חוזרת אלי. מלכודת תיירים טמנה לי הגברת פקידה, ואני כבר חשבתי, שאני שייכת.
לאט, לאט, המילים, שנטשו אותי, שבות אליי. חכי רגע, גם אני יודעת לצרוח. אני אראה לך. ואני מראה לה, ז"א, משמיעה לה.
היא לעומת זאת, כאילו לא יבבה לפני רגע, אומרת לי בהא לישנא: "אם לא תתני לי 250 זלוטי על התיקון, אני מזעיקה משטרה".
"תזמיני, בבקשה." אני משחקת אותה אדישה.
היא מטלפנת בסמרטפון שלה, שפועל יפה למרות הסדק במסך. ואם לא די בזה, הבת יונה ניגשת לדלת הכניסה, נועלת אותה ומוציאה את המפתח. אני בידיה, כלואה. המשטרה מתמהמהת.
מבט אחד לעבר הסמרטפון שלי, כמעט אין בטרייה. שיחת חירום לאליצייה. אטרף, היא לא עונה, אני מטלפנת שוב.
SOS"
"אלו, זה לא צחוק, כלאו אותי, בואי מיד, תביאי את החברות," עד שהיא מבינה, "כן, עוד רגע, כתובת...גברת פקידה, מה הכתובת..."
קל להיכנס לכלא, לא פשוט לצאת ממנו.
כן אני זוכרת, בסיפור הקודם הבטחתי להסביר מהי קונדיצייה. מבטיחה שנית,
Kondicja
תקועה 17
תקועה 18
עם "התקועה" נתקעתי, ככה זה כשכותבים על תקיעות.
'קרימינאלית', חשבה הגברת הפקידה במודיעין התיירים בלבה, פולין, והזעיקה נגדי משטרה בנופש על חוף הים הבלטי.'קרימינאלית', כי סדקתי לה את מסך הסמרטפון. לא חשוב, שרק נשענתי על הדלפק, שהרעיד את המחיצה הרעועה, שהפילה את לוח השנה על הסמרטפון של הגברת.
'קרימינאלית', שיהיה.
אצלי הקרימינאליות זורמת עם הדם מילדות, ואולי, מי יודע, אולי אף נולדתי איתה, עברה בירושה.
האופי הוא הגורל. אל תגידו לי, תבחרי, כאילו בכלל אפשר לבחור.
אני בת חמש וחצי, גדולה, ככה אמא שלי אמרה. בעגלה לבנה - אני מובילה את הבובה שלי. הבובה בוכה, שוכבת על סדין לבן, מתוח על מזרון לבן גם כן.
הבובה לא יודעת מה מונח מתחת למזרון שלה. היא לא מרגישה, היא בובה טיפשה, היא לא נסיכה על עדשה. אני יודעת שמתחת למזרון הבובה, מונחת מצלמת זורקי, אבל אני לא אגלה לאף אחד, אני יודעת לשמור סוד. ככה אמא שלי אמרה.
אם אגיד מילה, יבואו מהמשטרה החשאית.
כמו מכשפה שקופה, כמו שד, פתאום יופיעו, רואים ובלתי נראים. יוכלו להגיח גם פה ליד חנות הצעצועים, בתחנת החשמלית, יוכלו לעלות מהפסים.
אבל אני לא אגיד מילה, שלא יובילו אותנו לחנות של אבא, שלא יבדקו, שלא ירימו את הבובה, שלא יגלו, שלא ישלחו את אבא לסיביר. ככה אמא אמרה.
אתם מבינים את מידת הקרימינאליות שלי. מגיל חמש הברחתי סחורה אסורה.
ללגניצה, העיר שנולדתי בה בפולין, על גבול מסך הברזל, קראו פעם "מוסקבה הקטנה".
למה.
כי בעיר הזו, על גבול גרמניה, עד נפילת הקומוניזם, היה הבסיס הגדול ביותר של הצבא האדום במזרח אירופה.
בילדותי לא ראיתי חייל פולני, אבל מהחלון שלנו בקומה הרביעית, ראיתי את חיילי הצבא האדום צועדים בשלשות, מלווים עצמם במארשים ובשירי מולדת ברוסית. אחריהם, כמו אחרי החלילן מהמלין, רצו ילדי הרחוב, בעיקר הבנים.
בשק"ם הרוסי, שהיה פתוח רק לקצינים ולחיילים של הצבא האדום - אפשר היה לקנות הכל. כל מה שלא היה על המדפים הריקים בחנויות הפולניות.
בצרכנייה של אבא שלי, קציני הצבא האדום הגירו לגרונותיהם טונות של בירה. בין לגימה ללגימה כרסמו דגים יבשים, שנתלשו מחבל מתוח מעל לדלפק, לנטרל קצת את השפעת האלכוהול.
כשהסומק דבק בלחיים ועבר גם לאוזניים התמזל מזלו של אבא שלי להיות שם, לעורר את אמונם.
מצלמות זורקי, שעונים תוצרת רוסיה וצנצנות קבייאר החליפו ידיים, עברו מידיהם של קציני הצבא האדום לידיו של אבא שלי. הוא בתורו מכר אותם לפולנים בשוק השחור. כך, אמא שלי יכלה לקנות מעיל פרווה. אבל כדי שלא יראו ולא ישאלו, מאיפה הכסף לפרווה, כוסתה הפרווה בבד גברדין. לעיניי כול, לבשה אמא מעיל גברדין, אבל מתחת לגברדין הוסתרה בטנת פרווה.
במשטר הקומוניסטי , עד קריסתו, הכל היה והתנהל "כאילו". המציאות היתה בטנה שהוסתרה. החיים האמיתיים רחשו מתחת למעיל, אם היה לך מזל להיות בעל מעיל.
העיקר, שהעיתון בברה"מ היה "פרוודה", אמת ברוסית, כולו היה פייק ניוז, אף שהמושג לא נולד עדיין.
היום, יותר מתמיד, מציאות הכאילו של ילדותי עולה בזכרון, מכריחה להשוות, להיווכח בדמיון למתרחש היום.
מה כל זה שייך.
לא שייך בכלל, אבל בגלל ההיסטוריה האפלה שלי, הקרימינאליות תקועה בי עמוק בפנים. בטח בגלל זה שברתי לגברת פקידה את הסמרטפון. בגלל זה היא הזעיקה נגדי משטרה ובגלל זה הסתפרתי (תראו בצילום)
אולי סין.
הייתי שם לבד, הגעתי במכונית.
את המכונית החניתי לצד המדרכה.
אף שלא זכרתי מה היו הבילויים, ביליתי בארץ סין הזותי. אכלתי לא רע.
ידעתי שהאוכל היה זול. לא בגלל זכרון מחירים, אלא לפי מה שנשאר לי בארנק. המון כסף.
הופתעתי כמה מעט כסף הוצאתי על שני ימי בילויים.
נכנסתי למכונית, הדלקתי את המנוע וכבר עמדתי להתחיל בנסיעה, כשראיתי שני שוטרים/חיילים. לא היה לי אקראתייך לדעת, אם היו אלו שוטרים או חיילים. להם לובשי מדים.
לובשי המדים היו צעירים ממני, פניהם לא היו קפואות. להיפך. כל אחד בדרכו, כל אחד בהבעותיו ובתנועות גופו הצליח להעביר לי את המסר, שאסור לי לצאת מהחנייה.
תחילה צריך לשלם. על מה. אולי על החנייה. חפשתי בעיניי מכשיר לתשלום, קופה או קופאי.
כלום.
לובשי המדים סימנו לי את הסכום שעליי לשלם.
להפתעתי, היה מדובר בכל הכסף שנותר לי בארנק.
200 ומשהו, יוהן או אולי היה זה מטבע אחר.
אחד מלובשי המדים, אולי שניהם פשפשו בארנק שלי והוציאו משם את כל מה שנותר. לא התנגדתי. הם לא כפו עליי דבר, לא איימו.
נדמה לי, שאפילו חייכו אלי, הסבירו פנים.
עכשיו שוב ניסיתי להזיז את המכונית, לצאת סוף סוף מהחנייה בארץ סין הזותי, לעבור לדיוטא נמוכה יותר.
גם שם היו לובשי מדים דומים, צעירים, נעימים למראה.
הרחבה היתה רבועה, בנויה במות מלבניות במפלסים שונים.
נבוכותי, לא היה לי מושג, איך להתקדם בנהיגה.
איך לצאת מארץ סין הזותי.
אולי סין.
הייתי שם לבד, הגעתי במכונית.
את המכונית החניתי לצד המדרכה.
אף שלא זכרתי מה היו הבילויים, ביליתי בארץ סין הזותי. אכלתי לא רע.
ידעתי שהאוכל היה זול. לא בגלל זכרון מחירים, אלא לפי מה שנשאר לי בארנק. המון כסף.
הופתעתי כמה מעט כסף הוצאתי על שני ימי בילויים.
נכנסתי למכונית, הדלקתי את המנוע וכבר עמדתי להתחיל בנסיעה, כשראיתי שני שוטרים/חיילים. לא היה לי אקראתייך לדעת, אם היו אלו שוטרים או חיילים. להם לובשי מדים.
לובשי המדים היו צעירים ממני, פניהם לא היו קפואות. להיפך. כל אחד בדרכו, כל אחד בהבעותיו ובתנועות גופו הצליח להעביר לי את המסר, שאסור לי לצאת מהחנייה.
תחילה צריך לשלם. על מה. אולי על החנייה. חפשתי בעיניי מכשיר לתשלום, קופה או קופאי.
כלום.
לובשי המדים סימנו לי את הסכום שעליי לשלם.
להפתעתי, היה מדובר בכל הכסף שנותר לי בארנק.
200 ומשהו, יוהן או אולי היה זה מטבע אחר.
אחד מלובשי המדים, אולי שניהם פשפשו בארנק שלי והוציאו משם את כל מה שנותר. לא התנגדתי. הם לא כפו עליי דבר, לא איימו.
נדמה לי, שאפילו חייכו אלי, הסבירו פנים.
עכשיו שוב ניסיתי להזיז את המכונית, לצאת סוף סוף מהחנייה בארץ סין הזותי, לעבור לדיוטא נמוכה יותר.
גם שם היו לובשי מדים דומים, צעירים, נעימים למראה.
הרחבה היתה רבועה, בנויה במות מלבניות במפלסים שונים.
נבוכותי, לא היה לי מושג, איך להתקדם בנהיגה.
איך לצאת מארץ סין הזותי.
תגובות
הוסף רשומת תגובה