על רוחו וריחו של בוֹהוִמיל הְרָאבָאל
כיוון שבא לי סוף סוף לצחוק ולא לבכות, ואחרי שקראתי את "שרתתי את מלך אנגליה", התאהבתי בסופר הצ'כי בוהומיל הראבאל*. מילן קונדרה העיד, שהראבאל הוא הסופר הטוב ביותר שכתב צ'כית. כיוון, שאינני קוראת צ'כית, והפולנית שבפי לא מועילה, החלטתי לקרוא כל ספר שלו, שתורגם לעברית. רות בונדי הפליאה לתרגם את ספריו ועל כך תבורך ותהולל. התחלתי עם "בדידות רועשת מדי", הוצאת "גוונים". במלים ספורות, אם בכלל אפשר לומר איזה דבר על הספר או עלילתו, גבורו הוא "אינטלקטואל בעל כורחו", שנהיה כזה ולא אחר, בזכות טונות של בירה שהוא דוחס לקיבתו ובזכות שלושים וחמש שנות עבודה במרתף מסריח, שורץ בוס מוטרף ונוגש, זבובים ועכברים (לפעמים גם שתי צועניות), שבו הוא דוחס פסולת נייר מכל הבא, כולל העכברים שנדחסים, ואין מציל. אגב, הדחיסה למכבש, יכולה להיות סמל לכתיבתו של הראבאל - הוא דוחס מלים ומשפטים, ממעט בפִסוק ומערב מין בשאינו מינו – התוצאה מעוררת צחוק פרוע – ואחריו כמובן, קל כל כך לפרוץ בבכי. אין בספר עלילה ליניארית, התחלה, אמצע וסוף, אלא איזו תנועה מתמדת, חסרת תכלית...