חביתה

יופיה אינו ידוע,  כתב נתן זך בשירו הידוע, "יופיה אינו ידוע"*, ואני אומרת, יופיה ידוע, ועוד איך ידוע. "עובדת נקיון בגרמניה, שהחליטה לנקוט יוזמה, השחיתה יצירת אמנות מודרנית ששוויה  כ-690 אלף לירות שטרלינג, לאחר שסברה בטעות שהיצירה מלוכלכת וזקוקה לקרצוף רציני."  (קראתי לפני שנים ידיעה  ב"הארץ" המצטטת את  ה"גרדיאן"). עוד קראתי בידיעה המצחיקה, שאין זה המקרה היחיד שבו הושחתה יצירת אמנות, גורלו של "כתם גריז" של יוזף בויס לא היה טוב יותר, גם הוא "נוקה" כמו שצריך. בגלריית טייט שבלונדון, הושלכה לפח שקית פלסטיק שהכילה שיירי נייר וקרטון והיתה חלק ממיצב של אמן גרמני אחר בשם גוסטב מצגר.  כך קרה גם לדמיאן הירסט הפופולרי, כאשר ערימה של בקבוקי בירה, מאפרות וכוסות קפה, שסמלו את חייו , הושלכה לפח אשפה על ידי עובד נקיון.   קופסת קסמים פתוחה לרווחה, שנראה ונהנה     וכי מאיפה להם לדעת, לעובדי הנקיון, שהידוע בתור אשפה או לכלוך אינו מה שהוא, אלא יצירת אמנות. (מענין לשים לב, לעמדה המתנשאת של האמנות המוזיאלית על הגיונו של האדם הפשוט.)   אלה דוגמאות קיצ...

בן ארבעים ושמונה היה בינו במות עליו אשתו.   פתאום התאלמן. לא שלא היו סימנים. בעיות בריאות פה ושם. שסתום הלב לא היה בסדר. הרופא יעץ לה להאט את הקצב, להתאמץ פחות. לנוח. העוזרת הגיעה פעמיים בשבוע. הוא התחיל אפילו לעזור בעבודות הבית – לגעור בילדים. אבל מפה ועד מוות. מי חשב על מוות.   ספרו לו אחר-כך, שככה זה בהתחלה. בקושי מרגישים. כשמתה, החסר הפתיע בקלילותו. על מה המהומה, בעצם. כאילו דבר לא קרה, ובכל זאת קרה.     טלפונים. מבקרים. "משתתפים בצערך". חברה קדישא. מודעות אבל. צריך לרוץ לבית הדפוס. אתה רץ. צריך לחתום על טפסים. אתה חותם. צריך לבחור נוסח. אתה בוחר. מהומה של חיים, כמעט שמחה. טפסים. שוב טפסים. שבעה. תעודת פטירה. כן. נולדה בתורכיה. בשלושים ותשע. באב. שלושים. כבר שלושים.     "מה מחיר מטר מרובע של שייש שחור?"   "איטלקי?" בטח, איטלקי."     ימים אחרים הגיעו. שגרה אחרת. רעננות. משפחה מתלכדת. כולם בשביל כולם. נועה חזרה הביתה. גרה כאן עם החבר. בינתיים. גדעון ממעיט לצאת, מאז שתמי נפטרה. הבית סואן, קם  לתחיה פתאום, כמו שלא היה מאז שהילדים גד...