מחבט - סיפור
"הפתעה," אמר נורמן, "גם את הוויזות סדרתי, בטלתי את הנסיעה שלי, במקום זה ניסע יחד למצרים." רות חייכה. כל מרירותה והויתורים שויתרה בעשרים שנות נישואיהם קפאו תחת חיוכה. אף-על-פי-כן נאותה לנסוע. עכשיו, למרות חום של ארבעים ושש מעלות או דווקא בגללו, חשו שניהם, שחג'י היה כמו רוח, שהגיעה מעולם אחר אל האדמה הקודחת. בהשוואה לקודמיו - מדריכים כרסתנים, שהלעיטו את המטיילים בפטפוטים ריקים - היה חג'י אגדה, פאטאמורגאנה, שהסתננה מבעד לאדי החום בלוקסור. ראשו היה עטוף בכפייה לבנה וגבולות גופו ניטשטשו בתוך הבד השופע של הגלבייה. רק זרועותיו המפוסלות בצבצו מן השרוולים המופשלים, רמזו על הגוף שמתחת. פניו, שעוטרו בזקן תייש, כמו נחצבו מאבן נוּבית, בלטו שבעתיים על הבגדים הלבנים. העמידה הזקופה, דמות דיוקנו, שצוירה בשחור לבן, גוף מוגדר בצבעיו, היוו ניגוד לצבעי המדבר הנבלעים זה בזה. חג'י נעל סנדלים חדי חרטום. "נעלי מדבר," הסביר לרות, "פתוחים מאחור וסגורים לפנים, למנוע מן החול לחדור לתוכם, ואם חדר, לאפשר לו לצאת." את עיניו הסתיר מאחורי משקפי שמש כהים בס...