חביתה

  באחרונה קראתי על שף איטלקי, שהיה ידוע בחושי טעם וריח מפותחים עד שחלה בקורונה. חושיו נאטמו והשף נהיה תתרן.  המטעמים שלו ושל אחרים אבדו את טעמם והפכו לתפלים. "אבדתי את טעם החיים," ספר. אבל לא שף כמוהו ירים ידיים. בעזרת תרגול אינטנסיבי השיב לעצמו את החושים שאבדו והפך למנטור למחלימים אחרים. סיפורו החזיר אותי למראקש. אבל רגע, לא נמהר. באופרה "שקוי אהבה"     L'Elisir   d"amore של דוניצטי, מגיע לכפר הדוטורֶה, שקורא לעצמו הדוקטור האנציקלופדי. באריה  נפלאה ומצחיקה הוא מנסה למכור לכל המרבה במחיר, בקבוקונים, צנצנות, מזור, משחות אשליות ותרופות לכל מחלה ומצוקה  " שיקוי נגד ברונכיטיס, שיקוי נגד קוליטיס, שיקוי נגד אנגינה ונגד סקרלטינה ," אבל ובעיקר את שיקוי האהבה. למרבה הפלא, אף שהדוטורה אינו אלא, קוסם, מכשף, סוחר ערמומי ושרלטן,  שקוי האהבה פועל. לא זו בלבד שהוא פועל, הוא שמניע את עלילת האופרה.   משהו מעין זה התרחש  מידי יום ביומו אצל חסן פיללי במארקש, מרוקו, לא באופרה -  במציאות. כיוון שהקורונה תקעה לי את הנסיעות לחו"ל, אני שמחה ...

אסויירה - תמונה מצוירת, כשמה כן היא, עיר נמל במרוקו, הבנויה על חצי אי סלעי, על חוף  האוקינוס האטלנטי. עיר-פנינה שונה בצבעיה ובסגנון הבניה שלה מערים מרוקאיות אחרות. הבתים בסמטאות מסויידים לבן, התריסים ופתחי הבתים כחולים- והעיניים לא תשבענה  מראות, כמו נקלעת  לעיירה ספרדית, פורטוגזית, יוונית - על כל פנים ים תיכונית.   העיר מוקפת שתי חומות. האחת -  מהמאה ה-16,  נבנתה  על ידי מנואל הפורטוגזי, שהקים בה מושבה פורטוגזית מבוצרת שנקראה מוגדור, או מוגדול  - מגדלור בעברית. החומה האחרת, פנימית- מהמאה ה-18, נבנתה על ידי סידי מוחמד בן עבדאללה, שבנה בה נמל קטן. ער ליופיה המהמם שינה את שמה לאסווירה. מוחמד בן עבדאללה שכר את תיאודור קורנט, אדריכל צרפתי, שתכנן את העיר מחדש.   סגנון הביצורים מעורב  - אדריכלות  פורטוגזית,  צרפתית ובֶרברית והטקסטורה גם היא אחרת  מחומות עריה של מרוקו -  כל הציור הזה נישא על סלעים חומים - על רקע האוקינוס. התוצאה -  אסויירה הלבנה-כחולה עטופה בצעיף של מסתורין שאין  לפענח, מסתורין מעורר ערגה וגעגוע, כ...

בן ארבעים ושמונה היה בינו במות עליו אשתו.   פתאום התאלמן. לא שלא היו סימנים. בעיות בריאות פה ושם. שסתום הלב לא היה בסדר. הרופא יעץ לה להאט את הקצב, להתאמץ פחות. לנוח. העוזרת הגיעה פעמיים בשבוע. הוא התחיל אפילו לעזור בעבודות הבית – לגעור בילדים. אבל מפה ועד מוות. מי חשב על מוות.   ספרו לו אחר-כך, שככה זה בהתחלה. בקושי מרגישים. כשמתה, החסר הפתיע בקלילותו. על מה המהומה, בעצם. כאילו דבר לא קרה, ובכל זאת קרה.     טלפונים. מבקרים. "משתתפים בצערך". חברה קדישא. מודעות אבל. צריך לרוץ לבית הדפוס. אתה רץ. צריך לחתום על טפסים. אתה חותם. צריך לבחור נוסח. אתה בוחר. מהומה של חיים, כמעט שמחה. טפסים. שוב טפסים. שבעה. תעודת פטירה. כן. נולדה בתורכיה. בשלושים ותשע. באב. שלושים. כבר שלושים.     "מה מחיר מטר מרובע של שייש שחור?"   "איטלקי?" בטח, איטלקי."     ימים אחרים הגיעו. שגרה אחרת. רעננות. משפחה מתלכדת. כולם בשביל כולם. נועה חזרה הביתה. גרה כאן עם החבר. בינתיים. גדעון ממעיט לצאת, מאז שתמי נפטרה. הבית סואן, קם  לתחיה פתאום, כמו שלא היה מאז שהילדים גד...