על הגוף שלכם ושלי - ספר לימי קורונה
על "יומן גוף" של דניאל פנק, הוצאת אחוזת בית, 2013
המלצתי בעבר. היום, בימי הקורונה, ההמלצה תקפה שבעתיים. קראו למה.
גוף, נער לפני טכס חניכה, עמק האומו, אתיופיה
בדמי ימיה ועוד יותר בדמי ימיי מתה אימי.
קשים וארוכים היו ימי המחלה לה ולנו, בני המשפחה הקרובים.
שנים עברו מאז. ככל שהגוף הולך ושולט בי (ולא עוד אני בו) אני מבינה טוב יותר את בקשתה, למות בבית.
לא שלא הבנתי אז, אבל אין דומה ההבנה של אז להבנה של היום.
נענינו לה.
אימי גססה בבית.
כשגברו ייסורי הסוף וגם המורפיום לא הועיל, בקשה לנסוע אל בית החולים להיוועץ בדוקטור שינדלר, שטפל בה.
כשנכנסנו אל המונית, היה יום שמש חורפי תל-אביבי, זאת אומרת, מתון. מעיל המוהר הירוק שלה, שלא היה בו צורך, תלה על זרועי כמו גם התיק שלה.
בקושי רב נגררה אמי או מה שנותר ממנה למסדרונות בילינסון ובמסדרונותיו.
חיכינו בחדר ההמתנה לא מעט עד שנפתחה דלתו של הרופא.
לא. לא נפתחה.
אני פרצתי את הדלת הסגורה, כשאמא שלי נאבקה על הספסל להכניס לריאותיה את פרודות החמצן האחרונות.
הרופא יצא אליה למסדרון.
מאוחר מדי.
החיים מבשלים לנו הפתעות הרבה, אבל המוות עולה עליהם בגחמותיו, אתו - אף שיודעים הכל, אי אפשר לדעת כלום. דווקא אימא שלי, שכל כך רצתה למות בבית.
מה אני זוכרת יותר מכל מהיום הזה.
את תחושת הדגדוג הקל של מעיל המוהר, שלא ידעתי מה לעשות בו, מתחכך בעור ידי השמאלית.
דגדוג קל כזה, כמו נוצה, כמו רוח, כמו טעם עוגיות המדלן של פרוסט, להבדיל, יזכיר לי תמיד את מה שאני מנסה לשכוח.
כן, החושים הם איברי הזכרון שלנו.
בדיוק על כך, על החושים, על קליטת העולם בעזרתם, על הריחות, שאנחנו מכורים להם או סולדים מהם, על הפלוצים ועל התנועה, על השרירים, הגרודים, הנקבים והנוזלים, על תעתועי הראיה, על עינוגי המשוש או יסורי מניעתו, על ענג הגוף ויסוריו, על נסיוננו לשלוט בו ועל ההכרה שלשוא, נדמה לנו שאנחנו בעלי השליטה, הוא אדון לנו, אדון גוף.
על כל אלה כותב דניאל פֵנַק* בספרו "יומן של גוף". (אחוזת בית 2013 ) , לא מפתיע שנהניתי מהספר ואני ממליצה עליו.
"אני מסתובב בחוץ עם קתטר, הוא יוצא מהשלפוחית שלי, יוצא מהפין, עובר לאורך הרגל הימנית ומסתיים בשקית שתן, שמוחזקת בסקוטש מעל הקרסול. כשהשקית מלאה מרוקנים אותה. בערך כל ארבע שעות....
"אבל לא זה העיקר: העיקר, כמובן, הוא הפעולה הזאת, ההשתנה – שתמיד חשבתי שהיא שלי, נתונה למרותה של ההכרה, משדרת אותות כשיש צורך, מסופקת בהתאם להחלטתי, והנה כעת היא מנותקת מהרצון שלי, מתנהלת מעצמה. גופי מתמלא ואז מתרוקן, זה הכול. מחזור שלם שאינו תלוי ברצוני." (עמ` 288)
מובן מאליו, שכמו בכל ספר טוב, ב"יומן של גוף" יוצר פנק אשליה שהעולם המסופר הוא אכן יומן של גוף.
הוא מצמצם ומגביל עצמו לעסוק לכאורה בגוף בלבד, אבל במכתבים שהוא משלב בספר לבתו, ליזון, ובעצם הכתיבה, השמוש במלים, הוא חותר נגד ההצהרה ולא יכול לה.
שם הספר הוא "יומן של גוף". ההצהרה היא, אני כותב ומנהל יומן של גופי בלבד, רק הגוף ידבר, אבל התוצאה, שמעידה על הגוף, מעידה כמובן גם על עולמו של המספר הרבה מעבר לגופו ולגופניותו.
דווקא הנסיון הזה להתמקד בגוף בלבד ולגעת רק בו, מעיד על הגוף וכמו כל עדות אמיתית, מְקַדֵּש אותו ומעלה אותו.
נכון, מקדש את הגוף, אבל לא את הגוף הממוסחר, המוחפץ, זה שמדבר אלינו משלטי הפרסומת, לא הגוף כפי שהוא נתפס בחברה המערבית, שגוזרת לו מידה וגזירה שווה, מאלילה אותו וכך הופכת אותו לבלתי אנושי, מרחיקה אותו ומנכרת אותו מעצמינו, אלא הגוף ביפיו הפשוט, באנושיותו הנחותה, בשבירותו, בפגיעותו ובסופיותו.
- הגוף הזה שאיננו יכולים בלעדיו, אבל לא אחת איננו יכולים אתו.
- הגוף הזה שמעורר בנו הערצה, אבל בה במידה צריך לעורר חמלה. (הלואי שהרופאים היו זוכרים זאת).
- הגוף הזה שנושא אותנו, ומעיד על אנושיותינו הפגיעה. זה שהוא בלתי נהרס אבל יכול להיהרס בקלות על ידינו, על ידי זולתינו או על ידי הטבע.
- הגוף שהוא בר תוקף, מתאריך הלידה עד שפג תוקפו.
- הגוף הזה, שמעניק לנו אושר ואומללות.
- הגוף הזה, שמופקע מרשותינו לרשות הרופאים ברגעי החולי (בחברה שמרחיקה את החולים והגוססים לבתי החולים ובלבד לא לראותם).
- הגוף, שצריך להעיד על אנושיותינו ולהטיל עלינו אחריות לגופם של האחרים.
- הגוף הזה שרומז על מה שמעבר לו.
- הגוף הזה, שאולי אליו כיוון הפסוק "קדשים תהיו כי קדוש אני" ( ויקרא, י"ט ב`)
- הגוף הזה, שעמנואל לוינס, קרא לו תפילה.
- הגוף הזה שאנחנו שוכחים את קדושתו.
- הגוף הזה שבלעדיו אנא אנחנו באים.
אהבתם?
הגיבו בבקשה, שתפו
כתבה וצלמה: באבא יאגה
(C ) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה
על הגוף נאמר לא לעולם חוסן, הוא מכונה ללא חלקי חילוף, הגוף שהוא הבית לנפש ולרוח, ומה שהנחת על קצה המזלג מדגדג את בלוטות הרגש והסקרנות. תודה. גילה סטחי. (המערכת לא מזהה ומגדירה אותי כבלתי מוכרת).
השבמחקהעיקר שלי את מוכרת, גילה. תודה לך, חברה, העיקר, שנדע לשמור על הגוף הזה שלנו.
מחקקשה לי לקרוא זאת בימים אלו. מוכר וכואב. רשמתי לי, בהמשך. תודה!
השבמחקשיבואו רק ימים טובים, רונית. הספר נרתק. הוא איננו מפחיד כי יש בו המון חכמה
מחקתגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחקשורות של עצב עמוק וחותך אבל לא של אימה. משהו שהוא כל כך ברור ואנחנו לא אוהבים לחשוב או להזכר בו (וטוב שכך). אחד הקטעים החזקים ביותר שמשכנע לתכנן גם את ההתאיידות מעולמנו - ולא מתוך פחד אלא רק כדי להראות שיש לנו שליטה על הגורל.
השבמחקתודה רבה על השורות היפות בתגובה, תכנון ההתאיידות גם הוא לא פשוט. כמה אומץ ומשמעת צריך לכך
מחק
מחקאהבתי את הכתיבה שלך על הספר. קראתי אותו בזמנו. אני מצרגלת מיינדפולנס והדגש בתרגול הוא על החושים להיות בהווה של ריח טעם ראיה ותחושות.
הספר אכן מאד חושני, תודה רבה, רחל. שתמיד נרגיש ונבין
מחק