על נדנדה, על בית נגוע ועל בעל-בית שאינו מרגיש בביתו כבתוך שלו
בית נגוע, קירותיו מדברים בת חמש אולי בת שש הייתי, בין שני חדרי הדירה, שבה התגוררנו בילדותי, בלֶגְנִיצָה שבשלזיה התחתונה, על המשקוף העליון היו תקועים שני ווים של נדנדה. כששאלתי עליהם, הפתיע אותי אבי והביא נדנדה, תלה אותה על הווים. שמחתי. אחרי כמה התנדדויות מעלה ומטה, וכמה כאלה למחרת, התחלתי לחבר בין הספורים, ספורי אימה שרחשו באזניי, ובין חפצים, שהקיפו אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. חפצים שהרגשתי את זרותם, חפצים שכמו לא היו שייכים לזמן ולמקום של אז, חפצים אחרים, כמו נחפרו מאיזה עולם אחר, מרבדים אחרים, נבדלים ורחוקים מרובד החיים שלי ושל הוריי באותם ימים. חפצים, שדברו אלי אחרת, לחשו ספורים, שאי אפשר היה לספר בקול רם בפולין הקומוניסטית, שעליה נצח ממרומי גדולתו, סטלין, אבינו, שמש העמים. איך שהוא בחושי, חושים של ילדה, הבנתי, שאולי יש ללחוש אותם בחדרי חדרים, בתריסים ווילונות מוגפים, מתחת לשמיכות הפוך, ואולי אף עם רדיו פתוח המשמיע את שירי הצבא האדום בקולי קולות, כדי שהשכנים לא ישמעו. ואולי, מוטב בכלל לקבור אותם אחת ולתמיד, שלא יישמע קולם, לעולמי עולמים...