על נדנדה, על בית נגוע ועל בעל-בית שאינו מרגיש בביתו כבתוך שלו

בית נגוע, קירותיו מדברים

בת חמש אולי בת שש  הייתי, בין שני חדרי הדירה, שבה התגוררנו בילדותי, בלֶגְנִיצָה שבשלזיה התחתונה, על המשקוף העליון היו תקועים שני ווים של נדנדה. כששאלתי עליהם, הפתיע אותי אבי והביא נדנדה, תלה אותה על הווים.

  

שמחתי.

אחרי כמה התנדדויות מעלה ומטה, וכמה כאלה למחרת, התחלתי לחבר בין הספורים, ספורי אימה שרחשו באזניי, ובין חפצים, שהקיפו אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. חפצים שהרגשתי את זרותם, חפצים שכמו לא היו שייכים לזמן ולמקום של אז, חפצים אחרים, כמו נחפרו מאיזה עולם אחר, מרבדים אחרים, נבדלים ורחוקים  מרובד החיים שלי ושל הוריי באותם ימים. חפצים, שדברו אלי אחרת, לחשו ספורים, שאי אפשר היה לספר בקול רם בפולין הקומוניסטית, שעליה נצח ממרומי גדולתו, סטלין, אבינו, שמש העמים.

  

איך שהוא בחושי, חושים של  ילדה, הבנתי, שאולי יש ללחוש אותם בחדרי חדרים, בתריסים ווילונות מוגפים, מתחת לשמיכות הפוך, ואולי אף עם רדיו פתוח המשמיע את שירי הצבא האדום בקולי קולות, כדי שהשכנים לא ישמעו. ואולי, מוטב בכלל לקבור אותם אחת ולתמיד, שלא יישמע קולם, לעולמי עולמים, אמן.

 

למשל, קולבים מעץ, עם כתובות  באותיות שלא הכרתי. 

אחר כך ידעתי שהן אותיות גוטיות, מכונה לטחינת בשר, שגם עליה היו מוטבעות אותיות דומות, כד קרמיקה קטן, ממוספר, עם פרח אדום, שצויר ביד, קוֹמוֹדה מעץ כהה מעוטרת בעטורים מסולסלים, שדימיתי לנחשים, לא ראיתי כמותה בביתם של חברים. ספרים שלא היו כתובים פולנית ולא היו כתובים באותיות קיריליות ולא בשפת הקדש, שאז כבר ידעתי לזהות. כפית יחידה,  צלחת נטושה, לא מתוך סט,  מנותקת, דוברת שפה אחרת, כמעט מגידה איזה דבר, ואף-על-פי-כן שותקת וכמובן, הווים במשקוף, ווים לנדנדה.

 

מהר מאד הפחד הקמאי, הראשוני שלי, זה שאני יודעת לזהותו  מאז שעמדתי על דעתי, זה שאחז בעורף, בגב ובגרון, זה שגרם לי להקיש שיניים, זה שייחסתי אותו לשדים ולמכשפות של ילדותי, לבש פנים אחרות, פנים של ילד, שהתנדנד אמנם בנדנדה אחרת, אבל הנדנדה תלתה על אותם ווים, שבין שני החדרים בדירה שלנו. 

ילד בהיר שיער, שרץ שם מחדר לחדר, ונכנס גם למטבח והתחבא בכוך, שנוצר בין שתי הדלתות. ילד שטבל בגיגית, שעל תחתיתה הוטבעו האותיות שלא הכרתי, ילד שאולי אכל ואולי לא רצה לאכול בכפית היחידה, הנטושה, שהותיר אחריו. ילד - שהיה שם לפניי בחדרי הדירה, ילד שהתנדנד ואינו מתנדנד עוד, ולא באשמתו ולא בגלל שגדל. 

ילד, שכמוני לא התנדנד שם בזכות. אולי נשא על גבו הקטן, כתובת גרמנית כלשהי, שלא הוא כתב, כשם שאני לא ידעתי לקרוא אותה.

  

ולמה נזכרתי בשני הווים של הנדנדה ההיא וצל הילד שאולי התנדנד שם לפניי, בגלל פרשנות נפלאה שקראתי פעם של יעקב מאיר לפרשת  מצורע,  "על האוצרות הטמונים בקירות הבית".

 

מאיר צטט את ויקרא רבה יד, לג-לה, "וידבר ה' אל משה ואל אהרון לאמר. כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נתן לכם לאחזה ונתתי נגע צרעת  בבית ארץ אחזתכם. ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר, כנגע נראה לי בבית".

  

מאיר פרש, שנגע הצרעת בבית או הקירות הנגועים אינם נתפסים כעונש, אלא  כמעט כהבטחה.  

(הוא מביא את ההסבר של ר' שמעון בן לקיש: "מכיוון ששמעו כנענים שישראל באים לארצם עמדו והטמינו ממונם בכתלים ובשדות. אמר הקב"ה – לא הבטחתי לאבותיהם שאני מכניס את בניהם לארץ חורבה אלא אל ארץ מלאה כל טוב, הדא הוא דכתיב ובתים מלאים כל טוב (אשר לא מילאת), ' מה הקב"ה עושה, מגרה נגעים בתוך ביתו וכשהוא סותרו מוצא בו סימא (=אוצר), שדהו נשרפת ומתוך שהוא הופכה מוצא תחתיה סימא" ויקרא רבה יז, ו .")

 

דווקא הקירות הנגועים בצרעת, קירות בתים, שלא בנינו אלא ירשנו מאחרים, אינם מאפשרים הרגשת  בעלות ואדנות, אלא מדגישים את זרותינו בהם, מזכירים את גאולתו של כל אחד ואחד, את יציאתו של בעל הבית הנוכחי מעבדות לחרות ואת האחרים, שבנו את הבתים שירשנו ולא יצאו מבית העבדים. ולכן, דווקא קירות נגועים שמסתירים אוצר, הם שמחדדים את חושינו למסתוריה של המציאות סביבנו, לרחשים של אחרים, שקולותיהם אינם יכולים להישמע אלא בעזרת הקירות. במלים אחרות, מכריחים אותנו לכרות אוזן למה שהיה לפנינו, לעבר, ללחשי ההיסטוריה.

 

(מיד עולים בזכרוני גבורי ספריו של וו.ג. זבאלד, גבורי  "המהגרים" ו-"אוסטרליץ", שעיניהם מופנות לרבדים שמתחת, לקירות הנגועים של אירופה, ואזניהם כרויות לשמוע את הרחשים, את "קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה.", או להבדיל, ספרו של גסטון באשלאר "על הפואזיה של החלל".)

  

הלוואי והיינו זוכרים את המדרש הזה, הלוואי והיינו מפנימים את המסרים, שעדיין זועקים הקירות שלנו כאן ועכשיו, הלוואי ויכולנו לקרוא טוב יותר את  הכתובת שעל הקיר, את הכתובת שעל הקירות הנגועים.

הלוואי ולקראת חג הפסח הקרב, עם קריאת ההגדה, כשאנחנו זוכרים  את היציאה מארץ מצרים מבית עבדים, יכלו הקירות הנגועים למנוע מאתנו את הרגשת האדנות והשליטה, הלוואי והיו ממלאים אותנו בקצת יותר ענווה וצניעות, התחשבות באחר. כן, גם בשכנינו, ובכל מי שחיים בשוליים, לצידינו או בתוכינו. 

 

חג חירות שמח, האזנה לקירות ולזרמים שמתחת.

 

 

כתבה וצלמה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה