לילה, בחתיכות

חבר שלי שמת מזמן, (יש כבר כמה)  אמר לי פעם, שהוא ישן בחתיכות. 

המשפט הזה דבק בי, הוכפל.

1. השעה היתה חצות וחצי. למחרת הייתי צריכה להשכים קום והשינה למרות מאמצי ללכוד אותה חמקה ותעתעה בי.

אכלתי פרוסת עוגה, תפוח, כמה עוגיות חמאה שנותרו בקופסה. הכרתי היטב את הלילות שהתחילו כך. ידעתי, שבלי כדור שינה לא אירדם. התמהמתי עד שעשיתי טובה לעצמי ונטלתי

כדור. נגררתי בבית מקיר לקיר ומפינה לפינה.

אני מתקשה להיזכר, מתי נכנסתי למיטה. בדרך כלל לוקח לי כחצי שעה מרגע נטילת כדור השינה ועד להירדמות.

בחמש בבוקר, כשפקחתי את עיניי, מצאתי את עצמי לא בחדרי ולא במיטתי, אלא בחדרם של בני ונכדי, החדר שבו הם ישנים כשהם באים לביקור.

בשום פנים ואופן לא יכולתי להיזכר ועד רגע זה אינני נזכרת, איך ומתי נכנסתי למיטה לא שלי.

בתמונה: מיטה, טולוז לוטרק

2. לא בבית, בבית מלון. גרתי בבית מלון. 

בית המלון היה בנוי ומרוהט בסגנון מודרני, מינימליסטי לכאורה. מיד אפשר היה לראות, ששפכו הרבה כסף על כל פריט ועוד יותר על השילוב בין הפריטים, כדי שישדר את הלוק הפלצני הנכון, שאפשר יהיה לדרוש תמורתו מחיר גבוה ככל האפשר, מחיר של מלון חמישה כוכבים, אפילו שישה, אם היו מוסיפים לדירוג בתי המלון עוד כוכב.

השטחים הציבוריים מסביב היו מוארים ורחבי ידיים, גם למסדרונות הגיע אור.

סביב הבנין היו מדשאות ושיחים גזומים בסגנון גני טואלרי, אבל לפרובינציאלים. גם ערוגות הפרחים כך, כאילו היינו, אנחנו האורחים, מי יודע איזה אנשי עולם.

אף על פי כן, בדרך לארוחת הבוקר, שכרגיל אחרתי להגיע אליה, תעיתי בדרך. אולי בטעות נכנסתי למעלית הלא נכונה, אולי יד נעלמה כיוונה אותי לשם. בסופו של דבר, הגעתי לבית מלון סמוך, בית מלון בבעלות ערבית. הסגנון היה אוריינטלי. קשתות, שטיחים, כדי פליז חרוטים, מה שפעם נקרא עבודה דמשקאית.

אחרי כמה רונדלים בשבילי בית המלון, בפרוזדורים ובאולמות ואחרי מספר ירידות ועליות במעלית, שלא הובילו לשום מקום, הכרתי בטעות, ניסיתי לעקוב בעיני אחרי השלטים, למצוא מעלית אחרת לצאת מהבנין. לשוא. צהוב. האווירה והאור בבית המלון  היו צהובים, עכורים, נכון יותר, בצבע חול לח, כבד.

רק עכשיו שמתי לב, שהמעליות היו  מעליות משא.

שאלה פשוטה, איך יוצאים מבית המלון, לא נענתה על ידי פקיד הקבלה ולא על ידי אנשי שירות אחרים, שאליהם פניתי.

מהר למדי, החשש, שהמקום איננו בית מלון,  הבשיל לידיעה ברורה. לא זו בלבד, שהמקום איננו בית מלון, הוא מכלאה, מחלקה סגורה, בית סוהר, לעולם לא אגיע ליציאה. אין יציאה. נידונתי לתעות בין מדרגות, מרפסות, קומות, מעליות ושערים נעולים. השד יודע, מי דן אותי לנדודי השוא.

בדרך נס, לרווחת ליבי, בלי להבין איך, הצלחתי להיחלץ מבית הסוהר. בעצם, להיחלץ היא מלה דרמתית מדי למה שקרה, לא היה שום חילוץ, הייתי לכודה ופתאום לא עוד.

צבע החול הלח, העכור, דבק בי, כפי הנראה. סחבתי אותו לעיירה שהגעתי אליה. שטעטל?

שטעטל, לא שטעטל, מה שבטוח עיירה מזרח אירופאית,  צבע חול לח, עכור, שלט בה, חלכאים ונדכאים, יהודים, הנה, קבוצה קטנה, הגברים כולם היו חובשי כיפה בדרכם לשער נחבא. אם לא אשאל מיד, לעולם לא אדע, לאן הגעתי. קדימה, שאלי, הם משלך, רע לא יאונה לך, עודדתי את עצמי.

"סליחה, איפה בית המלון הקרוב?" העזתי.

הייתי בטוחה בקרבתו , אולי מעבר לפינה, באחת הסמטאות הסמוכות, ממש, ממש קרוב.

ניסיתי להגיד ליהודים את שם בית המלון, אבל שכחתי אותו. אף שידעתי שאיכשל,  מניתי  בזה אחר זה שמות  של בתי מלון, שעלו על דעתי.  עם כל שם שהוצאתי מפי,  ידעתי, שלא מדובר בשם הנכון. שם אחרי שם, טעות אחרי טעות, רק ההוא, שם בית המלון, זה שהתארחתי בו לפני התעיה, זה שאליו רציתי לחזור,  בשמו לא נזכרתי. שוב ושוב ניסיתי, מהרתי למנות עוד ועוד שמות, כאילו התחריתי בעצמי, כאילו רציתי לכסות בשמות סתמיים את קיר המבוכה, כלום. לשוא. 

רק כשהתעוררתי טרוטת עיניים ומרוטת עצבים, התפוגגה אימת השכחה. בי נשבעתי, לא אחזור  לישון. חול לח, עכור, סביבי. גם פה.