אבידות

 

סוף, נגמרה הקייטנה.
לפני חודש אבדתי כובע טמבל בצבע חקי ואת בת דודתי הבכורה.

הכובע לא היה ממש כובע טמבל כמו ההוא, שחבשנו פעם והיה לסמל. הוא היה פחות מזה והרבה יותר מזה. הכובע שלי היה מחוייט, לתיתורה היו שורות של תפרים סמוכים, מה שהפך את התיתורה ואת הכובע כולו לבלתי קמיטים. בכיפת הכובע, מלפנים, מעל לתיתורה,  היה כיס  עם רוכסן, מיועד לאוצר קטנטן.
בקיצור, הכובע היה הרבה יותר סטייליסטי מסתם כובע טמבל. יותר בסגנון וודי אלן, הס מלהזכיר את שמו בימים אלו, בלי להיות חשודה בתמיכה בפגיעות מיניות, בכתיבה נגד הזרם ובבגידה במין הנשי, רחמנא ליצלן. קניתי אותו לפני שנה בביקור באנדלוסיה. את הכובעים, שהבאתי מהבית, השארתי במזוודה בחדר בית המלון.
היום התחיל בצינה נעימה, אבל כעבור כשעה השמש נצחה ולהטה כהוגן והעור שלי, כל קרן שמש היא לו תליין, התרגש מיד, נבהל והאדים. 
את כובע הטמבל בסטייל וודי אלן קניתי בדוכן הכובעים הראשון שראיתי על הגשר. יש לי הרושם שדוכני הכובעים ברחוב סונכרנו עם השמש. היו איתה כשהגזימה ונעלמו כשהסתתרה. לפעמים, הסנכרון  היה הפוך, ביום שמש נפתח דוכן של מטריות, גם זה היה טוב, המטריה יכלה  לשמש  שמשיה.
אחרי כמה מחמאות השתכנעתי, שהכובע ההוא נתפר למעני וירענן  את מבחר כובעי הגברת שלי.
ואז לפני כחודש, הנחתי אותו איפשהו, אולי מתחת לעץ זית, כשנחתי תחתיו בטיילת  בירושלים וקמתי משם, בלי לקחת אותו ובלי להיפרד ממנו.
אחרי שעתיים שמתי לב לחסרונו. מאוחר מדי.
חזרתי למסלול ההליכה שלי, אבל לא כובע ולא נעליים. האדמה בלעה אותו, כמו שאומרים, או אולי הסטייל האלן וודי קסם למישהו אחר, אולי בכלל בלי לדעת מי, מו וודי אלן, כי במדיה כבר קברו אותו. הוא אמנם מסתובב, אם הוא עדיין מסתובב ולא טשו רגליו מפאת גילו, כמו צל של עצמו, כמו מת חי, אף שיש לו אשה צעירה ממנו בעשרות  שנים ואף שהיא היתה או לא היתה ביתו המאומצת.

האבדה השניה היא הרבה יותר חמורה וכבדה.
אבדתי את בת הדוד הבכורה שלי. אותה זכרתי מאז שזכרתי את עצמי.
זכורה לי הליכה חורפית בשדירה ארוכה של עצים קרחים וערומים, רועדים מקור, בת דודתי, אשה צעירה, ידי היתה בידה, ידי האחרת בידו של החבר שלה, אולי ארוס, שייעה, קראו לו. הילך איתנו אושר, אולי רק נועם, איזו גבהות, שייכות, גאווה של בת שנתיים ואולי לא רק של בת השנתיים, אלא של שלושתינו.
למרות הקור, אף שהאדמה היתה  בוצית ונוצצת מהשלג שהפשיר ואפשר היה להחליק על השביל ולשבור רגל, רציתי שהשדרה תתארך עוד ועוד.
לפי מה שספרו לי, היינו בשצ'צ'ין.
כל הלילה נסענו, ברכבת שנוררתי מאחד הנוסעים ביצה קשה ומלפפון כבוש, אף שעדיין לא ידעתי  לומר כיאות ביצה.
אם יש בתודעתי  דימוי של נמל ואניות עוגנות הוא נטמע בי באותו ביקור בשצ'יצ'ין, כשישבתי על אדן החלון אצל דודה שלי, אחות אימי הבכורה, אמה של בת הדוד.
שנים אחר כך, בכיתי בכי תמרורים, כשפינקרטון עגן ואחר כך הפליג מנגסקי, נטש את באטרפליי. את הנמל על במת האופרה כלל לא ראיתי. היה לי בראש תמיד רק הנמל ההוא הראשון שראיתי מבעד לחלון של דודה שלי בשצ'צין, שום תפאורן לא יכול לו.
כשהגענו לארץ,  הייתי בת עשר. בנמל חיפה קבלו את פנינו  הדודה, הדוד ובת הדודה, שכבר היתה אמא צעירה.
התפוזים שהשליכו אלינו לסיפון, אחרי שטעמתי אחד מהם, לא נאספו מהרצפה, איבדו את ריחם מפעם, הפעם שבה הסרתי ביראת קודש את נייר הפרגמנט, שבו נעטף התפוז, ורק הסנפתי  את ריח הנייר שנספג בריח התפוז ודי היה לי, כמו הנמלים שבהם עגנו האניות שעליהן עליתי ומהן ירדתי במסעות חיי הבאים. אף אחד מהם לא הזכיר את קסמו של  הנמל הראשון, שבו צפיתי מבעד לחלון במטבח של הדודה, של הדוד ושל בת הדודה הבכורה שלי, בצ'צ'ין.

מאז לא הייתי בצ'צ'ין. השדירה הבוצית ההיא, שבטח התקצרה בינתיים או נמלאה מיגדלים, האם אזהה אותה.
לא עניתי עדיין לכם ולי, למה עם מותה של בת הדודה הבכורה שלי, נגמרה הקייטנה.
כי בת הדודה הבכורה שלי היתה הקייטנה שלי.
להורי לא היה גרוש על הנשמה ובוודאי לא היה להם כסף לשלוח אותנו לקייטנה, אז נסענו באוטובוס מגיל עשר, לבד, אפילו החלפנו אוטובוס בצ'ק פוינט בחיפה, לאוטובוס שנסע לקריות.
כל קיץ, הדירה המסודרת של בת הדודה הבכורה שלי היתה לי מרחב הקייטנה. פעמיים בשבוע, בשעה שש וחצי בבוקר, לפני בוא החום, "לפני שמתחיל הגיהנום," כמו שהיתה אומרת, נסענו איתה ועם ילדיה לים. חזרנו בשעה עשר צלויים ואדמדמים, מוכנים לארוחת הבוקר.
הערצתי אותה.
נעמו לי הסדר המופתי בדירתה וסדר יומה הבלתי מתפשר. התפעלתי, איך כל יום נשא בתוכו חלק משגרה מבורכת, איך יום הקניות   ידע להתייצב תמיד אחרי יום הספונג'ה ויום הבישולים בתורו, ידע שהגיע זמנו אחרי יום הספונג'ה ואיך כל התא הקטן הזה של בית בת דודתי הבכורה התנהל ואיך תמיד ידעה להסביר לי סדרי עולם וסדרי בראשית, על הכביסה הלבנה הקודמת לזו הצבעונית. איך התרפקתי על החוזר והנשנה, כשחזרתי לביתי אחרי הקייטנה, כי בית הוריי, שנוהל בידי אימי, היה  הבלתי צפוי בהתגלמותו, שהפתיע והטריף את נפשי. אף פעם לא ידעתי מה מחכה לי.
אבל בא היום וביתי התלבש עלי ונטמע בי, קצתי בשגרה, לעגתי לה ולבת דודתי הבכורה, רחקתי ממנה, חפשתי את דרכי.
הקייטנה אמנם נגמרה, אבל המפגשים נמשכו, רק מספרם פחת. 
כל עוד בת דודתי הבכורה חיה, פוטנציאל הקייטנה הוסיף והתקיים, הבכוח היה איפשהו, גם אם לא ידעתי את מקומו.
עכשיו,  משמתה, אפילו אם תיתהפך עלי אישיותי, אפילו אם אשנה את טעמי, הבכוח של הקייטנה לא יחזור. הקייטנה מתה.
ועוד משהו, לי, לעצמי לא מובן, למה המחשבות על כובע הטמבל תכפו עלי, גברו על מחשבות האובדן על בת דודתי הבכורה.
אף על פי שגם בשנים האחרונות, חבקתי אותה כשנפגשנו וחיבוקיה היו חזקים מאי פעם, רק גופה הכחוש תמיד, הלך ונעלם, הלך והצטמק. עם כל פגישה חשתי, איך שנות חייה, בת 94 מתה, הכריעו לאט את גופה, סחטו את חיוניותה, הותירו אותה מרה, מלינה ובודדה, ללא חברים, ללא בעל, ללא בן, שאת כולם קברה.
ולי, מה יש לי בראש.
כובע טמבל, יקח אותו האופל. בעצם, כבר לקח אותו.

בתמונה, נמל, אבל לא כמו בשצ'צ'ין

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

תשובההעברה הוספת תגובה