הפרופסור הראשונה שלי לאונקולוגיה

יותר מארבעים שנה אני מכירה אותה, את הפרופ'  שלי לאונקולוגיה. היא היתה הפרופ' הראשונה שלי לאונקולוגיה. מאז, היו לי עוד כמה, אנחנו מזדקנות יחד, לא יחד, במקביל.

היא אמנם ירדה ממעמדה הרם כראש מחלקה בשיב"א, שעל פיה יישק דבר סובביה ובודאי חוליה, אבל אף שיצאה לגמלאות, היא עדיין מקבלת פציינטים במרפאת החוץ. היא רופאה מעולה, בעלת עיני נץ ויכולת אבחנה נדירים, אבל ככל שהזדקנה וככל שמערכות שיב"א נהיו ממוחשבות יותר, היא מתקשה להתמצא בנבכי הפרוטוקולים והביורוקרטיה. המחשב גומר אותה. 

איך אני יודעת.

אני רואה, איך מביקור לביקור גוברים הקשיים. היא מקלידה לאט, באצבע אחת ומרבית זמן הביקור מבוזבז על ההקלדה.  אני אצלה בביקורת אחת לשנה, משך 44 שנים, והיא לא זוכרת אותי. את גופי, בעיקר את עורי היא יודעת. 

סבר פנים - זה לא הצד החזק שלה. מומיה. אי אפשר לסחוט ממנה חיוך. תמיד היתה אנטיפטית.

עם השנים למדתי להסתדר עם רופאים אנטיפטיים. מיד כשאני נתקלת בהם - בקריירת החולי שלי נתקלתי ברבים - אני  פותחת את הפה ומעמידה אותם במקום. הם נדהמים, בולעים את גערותי וברוב המקרים מתנצלים או לפחות מחייכים בבושת פנים או במבוכה. לא היא. מפניה הקפואות והקורקטיות אני מפחדת. אף פעם לא פתחתי עליה פה, אם כי הגיע לה, בגלל השכחה. 44 פעמים, שנה אחרי שנה, פגשתי אותה, והיא איננה  זוכרת את שמי. כפי הנראה, בגלל שלא פתחתי עליה פה. 

בכל ביקור, אם היא בכלל מרימה את הראש מהמחשב  כדי לומר שלום או איזה דבר אחר על בדיקה או ביופסיה, היא חמוצה. להגיד עליה, שהיא חמוצה, זו מחמאה. משנה לשנה גוברת חמיצותה. רק פעם אחת חייכה, כשהחמאתי לה שאיננה משתנה. שקרתי, אבל היא חייכה. האמת, היא כן משתנה, לרעה. האנטיפטיות שלה גוברת במקביל לחוסר האונים שלה מול המסך.  בכל ביקור חד שנתי אני נאלצת  לדפוק על דלתה, אחרי שכבר יצאתי מבעדה ולבקש ממנה להשלים את סיכום הביקור. היא שוכחת להזמין אותי לבקורת עתידית. בלי ההזמנה לא אקבל התחייבות מקופת החולים.  אני נכנסת אליה שוב, היא מזעיפה עוד יותר את פניה הזעופים בלאו הכי, מוסיפה בכתב ידה את ההזמנה לביקורת השנתית. "בבקשה שימי חותמת, ד"ר", אני מזכירה והיא מצייתת במיאוס. 

בתום הביקור האחרון, כשבקשתי את סיכום הביקור, "תבקשי במשרד שידפיסו לך," ענתה.

"אין", הודיעה הפקידה במשרד, אין סיכום ביקור. 

"היא תהרוג אותי," לחשתי לפקידה וסרבתי לחזור לחדרה של הפרופסור. הפקידה שמה נפשה בכפה ונכנסה במקומי. אחרי מספר דקות  הודיעה, שהפרופסור לא סיימה עדיין את כתיבת סיכום הביקור. 

Sic transit gloria mundi  (כך חולפת לה תהילת עולם) . ליבי ליבי על הפרופסור, היא שייכת לדור רופאים מזדקנים, שלא ידעו את יוסף, לא השכילו להפנים את ידיעת המחשב. אוי לפרופסור הראשונה שלי לאונקולוגיה, אוי לרופאים שלא ידעו את יוסף, אוי לחוליהם.