כן על החפץ לבדו, ועל הפרידה גם
חברה טובה שלי נפרדת מהחיים. בשל מחלתה נמאס לה לחיות, כך אמרה. ואכן, הלוואי שאתבדה, אבל אם לא יקרה נס, היא לא תשאר בינינו עוד ימים הרבה.
ואני מה – משליכה לפח את נעלי ההתעמלות שנתנה לי, כשכאבו רגליי.
לא סמלים ולא מטפורות ולא נעליים, זאת אומרת, כן נעליים, נעליים שהתבלו.
אלא מה, במחשבה שנייה גם אילולא היו מתבלות, הייתי משליכה אותן.
מפני שכל פעם כשנעלתי אותן באחרונה, נצבט ליבי על הפרידה הצפויה, ועל חוסר האונים שלי מול הפרידה, או מול זרימת החיים, או השנויים המתמידים, שאינם אלא החיים עצמם, שאינם אלא צעד ועוד צעד בדרך אל המוות, ובכותבי את מה שאני כותבת, אין כמו נעליים להעמיס עליהם את משמעות הדרך, ואף שלא רציתי הפכתי את נעלי ההתעמלות הבלויות, שנתנה לי החברה שלי, לסמל.
כאילו שהחברה שלי וכאילו שהיחסים בינינו לא היו אלא נעלי ההתעמלות הבלויות.
אשליך אותן, אמרתי, ויוקל לי. לשוא.
לקח העבר זכור לי ממיתות קודמות של מי שהיו קרובים לליבי.
כבר, כמעט באופן לא רצוני, אני משתמשת בשרש, ז.כ. ר, שאילולא המשמעות שהוא נושא, לא היינו בני אדם ובוודאי לא היינו נבדלים זה מזה, ולא היתה לנו זהות או תרבות, או היסטוריה, או יכולת למידה ועוד מאות כישורים שמפרה ומפעיל הזכרון.
מה אני זוכרת מאימי, למשל, שנפטרה בדמי ימיה, לפני שנים הרבה.
או נכון יותר, באיזו נקודה ניצת בי הזכרון על אימי. מה קורה לפני שאני נזכרת בפניה הבהירות, או באוקיינוס העמוק של עיניה, שאף פעם לא ירדתי לעומקו, אף שכל ימיי השתוקקתי, או באש וגופרית שהטיחה בי, ואני כדי להימלט, הבטתי בוורידי צווארה התופחים מכעס והתפללתי שלא יתפוצצו, שלא תמות לי, או שיתפוצצו, ושתמות, סוף- סוף, או בצבעי הירוק שאימי אהבה ללבוש.
מהו הדבר הראשון שבו אני נזכרת לפני כל מה שמניתי לעיל, מה מבזיק ראשון בראש, בזכרון האין-סופי של דמות אימי?
מה באמת, אם לא המעיל הירוק שלה, שנותר כבד על זרועי, בפרוזדור ההמתנה בבית- החולים, עוצמתו של צמר המוהר הרך שממנו היה עשוי, שהתחיל פתאום לגרד את עור הזרוע, הגרוד שהתפשט לגבי, שכלל לא היה חשוף למגע הצמר, ומה אני עושה עכשיו עם המעיל המחורבן, ועם התיק החום שלה, החלק, על כל תכולתו, זאת אומרת, הליפסטיק שלה והראי הקטן, והממחטה, וכל הכתובות, ופנקס הטלפונים והעט שלה, ופתקים בלויים עם מלה או שתיים בכתב ידה הגדול, המשתלח, המתפרע כמוה, בפולנית כמובן, כאילו שביום הזה רק כדי לעשות לי דווקא ולהוציא אותי מדעתי, את כל העולם כולו היא דחקה לתיק, כדי שאתבלבל ואטבע בין כל החפצים, ולעולם לא אשכח.
ולא שכחתי.
ועד כמה בדיעבד אני אסירת תודה לצמר המוהר הירוק, שגרד כל-כך את עורי והסיח לשבריר שניה את דעתי מהמוות, שאילולא הגרוד לא הייתי יכולה להכיל.
ואולי בגלל שכל חיי התחככתי ואני מתחככת במוות, ואולי רק נדמה לי שיותר מאחרים, אני מתה על חפצים!
חפצים מכל הסוגים והמינים.
אני יודעת שהטהרנים למיניהם ועדרי המצהירים על הסתפקות במועט, יעוטו על ההצהרה שלי ויעקמו את אפיהם הצדקניים. חפצים, מי צריך עוד ועוד חפצים בחברת השפע המערבית, הרי אנחנו טובעים בחפצים, הם צועקים, ובצדק, כמובן, אבל כל עוד יימשכו חייו של המין האנושי על פני האדמה הזאת, כל עוד נהיה בני- אדם - שנדונים למוות ברגע היוולדם - לא נוותר על החפצים!
גם אם נפתחַ תאוריות מפה עד הודעה חדשה בגנות החפצים, דבר לא יעזור, כל עוד רוח חיים באפינו, כל עוד מפעמים בנו רגשות ורצונות, כל עוד הזכרון בונה את תולדות חיינו – נחפוץ בחפצים!
במילים אחרות, בני אדם אנחנו, משמע, חפֵצים אנחנו בחפָצים!
ואפילו הפרעונים במצרים העתיקה, שחשבו עצמם בחייהם ובמותם אלוהים, ידעו בליבם, שאינם אלא בני מוות. הראייה – קבריהם - על כל החפצים והחרבות וכלי האוכל וכלי הפולחן וכל הפצ`יפקעס שבהם מלאו אותם. כל עוד יהיו להם חפצים , חשבו, יזכו בנצח.
ואנחנו בחברת השפע, כל אחד לפחות פרעה במצרים. מה שיכלו הפרעונים, יכול כל אחד מאתנו. הבו לנו חפצים, הקיפו אותנו בהם, כן, כן, לקבר ניקח אותם אתנו. אבל בינתיים, בזכותם, מי בכלל חושב על הקבר.
כי אחרת, לשם מה לנו כל הזבל. הרי יכולנו למנות על אצבעות יד אחת את החפצים ההכרחיים לקיומינו. ומתי בכלל נשתמש בכל הערמות.
ואף על פי כן, חפצים אמרנו, סמי הרגעה אמרנו, סמים זמניים, מלאכי תעתוע ודמיון, שבזכותם אנחנו מערימים על הזכרון, מטמטמים את עצמינו, שוחים באשליית הנצח – וכי יכולנו אחרת, וכי יכולנו לחיות רגע בלעדיהם!
ועוד אבסורד בחפצים, אף שהם מסמאים את עינינו, משכיחים את מותינו , מסממים את מוחינו ונוטעים בנו חלומות שוא על נצח ושאר יוהרה, בו בזמן הם, אותם חפצים, אינם אלא המצתים של הזכרון וחומרי הדלק העיקריים שלו, בונים את משמעויות חיינו ונושאים אותן, בה בעת. ובתור שכאלה, כן, כן, הם גם מזכירים לנו לפעמים את מותינו.
איך היינו בונים בלעדיהם את הזהות שלנו.
איך אני הייתי אני, אלולא, זכרון האבן הקרירה בישבני, כשיבשתי בקיץ, על מדרכה, אז ושם, מעל למרתף פחמים, ליד המכולת של היווני.
הרי אותה צמרמורת נעימה בישבני, היא שקִבעה אותי לגור היום בירושלים, ולא בתל-אביב, כדי להרגיש לפעמים את אותה קרירות בישבני.
ואילולא החפצים, איך היתה לנו בלעדיהם, מסורת, והיסטוריה.
איך היינו זוכרים את השבת, למשל, אילולא נרות הזכור והשמור.
או איך היינו לעם, עדים ליציאת מצרים, למעמד הר-סיני, בלי לוחות - הברית.
אם כי, מיד אני נזכרת בנפוץ הלוחות, ובוודאי כבר אז, משה ידע, את הסכנה שבהאלהת החפץ ומצא לו סיבות לנתץ אותו, ואף שהיהדות כל כך נזהרת בהם, במקום לוחות הברית, באו חפצים אחרים.
ואיך היינו מחכימים ללא החפצים שמזכירים לנו את העבר, ואיך היינו לומדים, בקיצור, איך היינו כל מה שאנחנו, בלעדיהם.
יאללה, קדימה, רוצו לשווקים, לחנויות, לקניונים, למכירות פומביות, תשכחו מהמשבר הכלכלי, תקנו ותקנו עוד חפצים, ישנים, חדשים, רהיטים, בגדים, קנקנים, תצלומים, סכו"מים, ציורים. תקנו, תצברו, תאספו, תבנו חומות של חפצים, תחסמו את המוות הבן זונה, בלאו הכי, תמותו
ואני מה – משליכה לפח את נעלי ההתעמלות שנתנה לי, כשכאבו רגליי.
לא סמלים ולא מטפורות ולא נעליים, זאת אומרת, כן נעליים, נעליים שהתבלו.
אלא מה, במחשבה שנייה גם אילולא היו מתבלות, הייתי משליכה אותן.
מפני שכל פעם כשנעלתי אותן באחרונה, נצבט ליבי על הפרידה הצפויה, ועל חוסר האונים שלי מול הפרידה, או מול זרימת החיים, או השנויים המתמידים, שאינם אלא החיים עצמם, שאינם אלא צעד ועוד צעד בדרך אל המוות, ובכותבי את מה שאני כותבת, אין כמו נעליים להעמיס עליהם את משמעות הדרך, ואף שלא רציתי הפכתי את נעלי ההתעמלות הבלויות, שנתנה לי החברה שלי, לסמל.
כאילו שהחברה שלי וכאילו שהיחסים בינינו לא היו אלא נעלי ההתעמלות הבלויות.
אשליך אותן, אמרתי, ויוקל לי. לשוא.
לקח העבר זכור לי ממיתות קודמות של מי שהיו קרובים לליבי.
כבר, כמעט באופן לא רצוני, אני משתמשת בשרש, ז.כ. ר, שאילולא המשמעות שהוא נושא, לא היינו בני אדם ובוודאי לא היינו נבדלים זה מזה, ולא היתה לנו זהות או תרבות, או היסטוריה, או יכולת למידה ועוד מאות כישורים שמפרה ומפעיל הזכרון.
מה אני זוכרת מאימי, למשל, שנפטרה בדמי ימיה, לפני שנים הרבה.
או נכון יותר, באיזו נקודה ניצת בי הזכרון על אימי. מה קורה לפני שאני נזכרת בפניה הבהירות, או באוקיינוס העמוק של עיניה, שאף פעם לא ירדתי לעומקו, אף שכל ימיי השתוקקתי, או באש וגופרית שהטיחה בי, ואני כדי להימלט, הבטתי בוורידי צווארה התופחים מכעס והתפללתי שלא יתפוצצו, שלא תמות לי, או שיתפוצצו, ושתמות, סוף- סוף, או בצבעי הירוק שאימי אהבה ללבוש.
מהו הדבר הראשון שבו אני נזכרת לפני כל מה שמניתי לעיל, מה מבזיק ראשון בראש, בזכרון האין-סופי של דמות אימי?
מה באמת, אם לא המעיל הירוק שלה, שנותר כבד על זרועי, בפרוזדור ההמתנה בבית- החולים, עוצמתו של צמר המוהר הרך שממנו היה עשוי, שהתחיל פתאום לגרד את עור הזרוע, הגרוד שהתפשט לגבי, שכלל לא היה חשוף למגע הצמר, ומה אני עושה עכשיו עם המעיל המחורבן, ועם התיק החום שלה, החלק, על כל תכולתו, זאת אומרת, הליפסטיק שלה והראי הקטן, והממחטה, וכל הכתובות, ופנקס הטלפונים והעט שלה, ופתקים בלויים עם מלה או שתיים בכתב ידה הגדול, המשתלח, המתפרע כמוה, בפולנית כמובן, כאילו שביום הזה רק כדי לעשות לי דווקא ולהוציא אותי מדעתי, את כל העולם כולו היא דחקה לתיק, כדי שאתבלבל ואטבע בין כל החפצים, ולעולם לא אשכח.
ולא שכחתי.
ועד כמה בדיעבד אני אסירת תודה לצמר המוהר הירוק, שגרד כל-כך את עורי והסיח לשבריר שניה את דעתי מהמוות, שאילולא הגרוד לא הייתי יכולה להכיל.
ואולי בגלל שכל חיי התחככתי ואני מתחככת במוות, ואולי רק נדמה לי שיותר מאחרים, אני מתה על חפצים!
חפצים מכל הסוגים והמינים.
אני יודעת שהטהרנים למיניהם ועדרי המצהירים על הסתפקות במועט, יעוטו על ההצהרה שלי ויעקמו את אפיהם הצדקניים. חפצים, מי צריך עוד ועוד חפצים בחברת השפע המערבית, הרי אנחנו טובעים בחפצים, הם צועקים, ובצדק, כמובן, אבל כל עוד יימשכו חייו של המין האנושי על פני האדמה הזאת, כל עוד נהיה בני- אדם - שנדונים למוות ברגע היוולדם - לא נוותר על החפצים!
גם אם נפתחַ תאוריות מפה עד הודעה חדשה בגנות החפצים, דבר לא יעזור, כל עוד רוח חיים באפינו, כל עוד מפעמים בנו רגשות ורצונות, כל עוד הזכרון בונה את תולדות חיינו – נחפוץ בחפצים!
במילים אחרות, בני אדם אנחנו, משמע, חפֵצים אנחנו בחפָצים!
ואפילו הפרעונים במצרים העתיקה, שחשבו עצמם בחייהם ובמותם אלוהים, ידעו בליבם, שאינם אלא בני מוות. הראייה – קבריהם - על כל החפצים והחרבות וכלי האוכל וכלי הפולחן וכל הפצ`יפקעס שבהם מלאו אותם. כל עוד יהיו להם חפצים , חשבו, יזכו בנצח.
ואנחנו בחברת השפע, כל אחד לפחות פרעה במצרים. מה שיכלו הפרעונים, יכול כל אחד מאתנו. הבו לנו חפצים, הקיפו אותנו בהם, כן, כן, לקבר ניקח אותם אתנו. אבל בינתיים, בזכותם, מי בכלל חושב על הקבר.
כי אחרת, לשם מה לנו כל הזבל. הרי יכולנו למנות על אצבעות יד אחת את החפצים ההכרחיים לקיומינו. ומתי בכלל נשתמש בכל הערמות.
ואף על פי כן, חפצים אמרנו, סמי הרגעה אמרנו, סמים זמניים, מלאכי תעתוע ודמיון, שבזכותם אנחנו מערימים על הזכרון, מטמטמים את עצמינו, שוחים באשליית הנצח – וכי יכולנו אחרת, וכי יכולנו לחיות רגע בלעדיהם!
ועוד אבסורד בחפצים, אף שהם מסמאים את עינינו, משכיחים את מותינו , מסממים את מוחינו ונוטעים בנו חלומות שוא על נצח ושאר יוהרה, בו בזמן הם, אותם חפצים, אינם אלא המצתים של הזכרון וחומרי הדלק העיקריים שלו, בונים את משמעויות חיינו ונושאים אותן, בה בעת. ובתור שכאלה, כן, כן, הם גם מזכירים לנו לפעמים את מותינו.
איך היינו בונים בלעדיהם את הזהות שלנו.
איך אני הייתי אני, אלולא, זכרון האבן הקרירה בישבני, כשיבשתי בקיץ, על מדרכה, אז ושם, מעל למרתף פחמים, ליד המכולת של היווני.
הרי אותה צמרמורת נעימה בישבני, היא שקִבעה אותי לגור היום בירושלים, ולא בתל-אביב, כדי להרגיש לפעמים את אותה קרירות בישבני.
ואילולא החפצים, איך היתה לנו בלעדיהם, מסורת, והיסטוריה.
איך היינו זוכרים את השבת, למשל, אילולא נרות הזכור והשמור.
או איך היינו לעם, עדים ליציאת מצרים, למעמד הר-סיני, בלי לוחות - הברית.
אם כי, מיד אני נזכרת בנפוץ הלוחות, ובוודאי כבר אז, משה ידע, את הסכנה שבהאלהת החפץ ומצא לו סיבות לנתץ אותו, ואף שהיהדות כל כך נזהרת בהם, במקום לוחות הברית, באו חפצים אחרים.
ואיך היינו מחכימים ללא החפצים שמזכירים לנו את העבר, ואיך היינו לומדים, בקיצור, איך היינו כל מה שאנחנו, בלעדיהם.
יאללה, קדימה, רוצו לשווקים, לחנויות, לקניונים, למכירות פומביות, תשכחו מהמשבר הכלכלי, תקנו ותקנו עוד חפצים, ישנים, חדשים, רהיטים, בגדים, קנקנים, תצלומים, סכו"מים, ציורים. תקנו, תצברו, תאספו, תבנו חומות של חפצים, תחסמו את המוות הבן זונה, בלאו הכי, תמותו
תגובות
הוסף רשומת תגובה