סדין שחור

 אחרי נישואין כושלים וכמה מערכות יחסים, בגיל ארבעים, תמרה היתה בטוחה שסוף סוף מצאה את שחפשה. אהבה מהסרטים, או נכון יותר לה, אהבה מהספרים.

גדעון היה מבוגר ממנה בעשרים שנה.
זקן מדי בשבילך, אמא שלה ודאי היתה אומרת, אילו חיה. אבל אמא שלה מתה לפני דור, ואף אחד לא העז לבקר אותה.
רק מירי אמרה, וצחוקה היה
פרוע, "זקן, עשיר וקמצן."
לתמרה לא היה איכפת, מזמן נאטמה למה אמרו ולמה שיגידו.
עכשיו, כמעט ארבעים שנה אחרי,  20 שנה אחרי מותו, פרשה על מיטתה  את הסדין השחור, מתחה היטב את שוליו ודחפה אותם מתחת למזרון.
סט מצעים מנצח,  ניצח את החיים. כמה התלהבה ממנו, כשקנתה אותו בכיתן.
הסדין בהק בשחור, הציפיות - נעימות למגע, היו מסטן ירוק חלק. הציפות היו אלו, שהוסיפו לסט את הטאץ' המהודר. ענפים ועלים התפתלו עליהן, השתרגו בצבעי כתום, צהוב וירוק, הזכירו דוגמא שראתה פעם על שטיח פרסי  והבליטו בצבעוניות עשירה את שחור הסדין.  מכל כלי המיטה שלה זה היה סט המצעים היפה ביותר שלה. אמנם לא זול היה, אבל איזו רכות והידור העניק למיטה ובכלל לחדר השינה כולו.
בבוא העת, חשבה אז, תוכל לגוון ולחדש  את הסט הזה. עם ציפיות כתומות או צהובות הוא ייראה אחרת.
סדין שחור.
כמה הוא שמח, כמה  הופתע לראותו, כמה ערג לגופה  השרוע עליו.
"דבר כזה," גימגם, "התאהבתי בך מחדש, הלובן שלך על הסדין השחור. גם אם הייתי רוצה, בחיים  לא הייתי מצליח לדמיין את התמונה הזאת, הדמיון שלי מפותח אבל לא היה עובר את הגבולות שלו," הוסיף והתפעל, "והנה, מציאות, העור הלבן  שלך על השחור... אף צייר לא צייר ככה."
תמרה נאחזה  אז בלחישותיו, סוף סוף, התגאתה בעורה הלבן, זה, שהשמש התעללה בו, הביאה עליה חוליים. לא אחת נסתה לנחם את עצמה בלובן עורן של בנות המזרח הרחוק, היפניות, למשל, או בעורן של נשות אירופה לפני שגעון השיזוף שתקף את העולם. התלהבותו דבקה בה.
עוד רגע אחד השהתה תמרה את מבטה על המיטה המוצעת. הזמן לא כילה את סט המצעים הזה, דבר לא נגרע מיופיו. בטח נשמר ככה כדי לרגש אותה גם היום, אמרה לעצמה, חייכה.
גם אותי לא כילה, עדיין, שמחה.