זכרון רחוק

לא מגדל בבל, גם לא ארמון  Wawel המפורסם בווארשה, אלא פינה זעירה בין רחוב 

קרולבסקה, הרחוב המלכותי, ובין רחוב  Krakowskie Przedmiescie ,

שוֹקוֹלַטְייֵר בשם "וָאווֶל", חנות של מותג ממתקים פולני ידוע, אני נכנסת אליה,

טועמת גלידת שמנת ומתאכזבת. הגלידה בעגלות טעימה יותר, ביתית. 

נזירה זערורה באפור, לא העזתי לצלם את פניה, מתחבאה בנישה בשולחן מולי.

 אין כמו שיטוט.

היום כבר מדדתי ברגלי את הדרך מבית המלון לאורך אַלֶיֶה יֶרוֹזוֹלימְסְקֶה, שדרות ירושלים בעברית. בצומת עץ הדקל פניתי שמאלה לרחוב נובי סבייאט, העולם החדש בעברית.

אוניברסיטת וארשה. ירוק שם, מוצל. אף אחד לא עוצר אותי בשער, אף אחד לא שואל ולא בודק בחפצי.

מול הכניסה לאוניברסיטה חנות הספרים על שמו של בוִלֶסווָאב פרוּס. (סופר ומסאי פולני 1847-1912). כמעט לא נותרו חנויות ספרים כאלו בארץ. בכניסה על לוח שחור ומלבני ציטטה של שימבורסקה בכתב ידה: "קריאת ספרים היא המשחק היפה ביותר שהמציאה האנושות"

במדף הבסטסלרים לוכד את מבטי ספר אפור, "איך לא לחבב יהודי", כתוב על הכריכה. הכותרת האירונית כמו מגיחה ממגן דוד, גם הוא אפור, המחבר יאצק טאציק. בספר, תעוד של ראיונות עם פולנים ויהודים, בעיקר ישראלים, שניסו להידבר, למחוק את הכתם ביחסים המורכבים בין הפולנים ליהודים. המחבר, פולני, פגש את מרואייניו במשך 20 שנה.

עוד על אחד הקירות, מסגרות עץ קטנות עם שמות המפורסמים שביקרו בחנות וכתבו כמה מלים  לכבודה. 

מספר צעדים משם תערוכה, הכניסה חינם. " קרואים בשם", שמה. שוב תזכורת, הפעם לפולנים שהומתו על שהחביאו יהודים.

עם ובלי יהודים, הנושא היהודי אינו מרפה, כל הזמן בכותרות, על מדפי הספרים, בתערוכות. האדמה שם רוחשת, כאילו שמישהו החליט לא לתת מנוח למתים ואולי להיפך, הם שהחליטו לא לתת מנוח לחיים. למרות חלוף הזמן.

מלון בריסטול מולי, אני מתפתה לשטוף עיניים בהדר של פעם, להטיל מים בשירותים המפוארים. להימלט מהעיר המודרנית, הסואנת, החמה. המילוט מצליח. אף אחד לא מבלבל את המח, לא עוצר, לא  שואל שאלות, לא מציע שום שירות.

אני נכנסת לשירותים המלכותיים של פעם. אף אחד לא בקש ממני את מספר החדר כדי להיכנס, גם את מפתח החדר האלקטרוני לא צריך להדביק כאן לקיר בכניסה. די לדחוף את הדלת. אמנם כבדה, אבל נפתחת.

חצי גאולה. מענין איפה יימצא חציה השני. הפנים, מופת של ניקיון וברק.

אני לבד בלובי, מוקפת הידור ישן, ריהוט, שטיחים, קמין, בר, כמו חזרתי בזמן לתחילת המאה העשרים. לא מתחשק לי לצאת מכאן. גברת מגונדרת על עקבי סטילטו נכנסת ללובי, כאילו מישהו שלח אותה להחיות אותו. היא מתאימה לפה. עוד חצי גאולה נוספת לחצי הקודם, לראשונה בחיי אינני מרגישה עכבר, כפי שהרגשתי  בעבר בבתי  מלון יוקרתיים. השנים הטיבו איתי, אמנם אני זקנה אבל הבטחון העצמי השתפר. לא עוד עכבר.

סינים, אולי יפנים, מרחוק אני לא מבדילה ביניהם, חולצות אדומות, תיבות כלי נגינה, תזמורת זרה. אולי. רק עכשיו מגיעה לאוזניי  מוזיקת הרקע, שלא שמעתי אותה קודם לכן.  אילו מישהו איתי כאן, יכולנו לשוחח למרות המוזיקה. עוד טיפת  גאולה.

בקצב הזה עוד אהיה ישו. תארו לכם, להתגלות, להתממש בוורשה, אין מתאים ממנה. 

הכאב בין הרגליים, שבגללו נכנסתי ללובי רפה. במקומו, בא רעב, צריך לבחור מקום לחטוף משהו, השעה כמעט 3 אחר הצהריים.

כל שני מטרים "קפה נרו", מזמין, וארשה מלאה בהם. אם כי הסלוגן,  Cala nadzieja w kawje, כל התקווה בקפה, מזמין קצת פחות.

 

הקפה מצוין, מבחר העוגות טעים הרבה יותר מזה שבמקור בלונדון.

אני מזמינה שוב את פאי הדובדבנים בגלל החמיצות, כמה מתיקות יכול לשאת הבן אדם, בעיקר אם יש לו נטייה לסכרת.

כל התקווה בקפה ואף אחד לא קם, אף אחד לא צועק, לא מפגין. רק מים עם הפאי, אני מבקשת, אולי כל התקווה דווקא במים.

סוף סוף אני בכיכר הארמון.

על בנין הארמון, בשערי העיר העתיקה, תערוכה על קופרניקוס ועולמו, אני בוחרת להישאר בגינת "קפה נרו". גם אילו רציתי להיכנס, יום שני היום, התערוכה סגורה.

הדרורים מנקרים את הבצק שנותר על הצלחת. פני לעיר העתיקה, כמעט נכנסתי אליה. עציץ פרחים מסיט אותי מהמטרה. הפרחים לזכר 50 פולנים שנורו פה בשנת 1944, טריים.

הזכרון עובד בארץ הזאת שעות נוספות, זכר מלחמת העולם השנייה עדיין שומר על טריותו. 

בכל ביקור בפולין, אני נוכחת בכך מחדש, כאן עדיין מבדילים בין שתי תקופות, לפני המלחמה ואחריה. אולי המלחמה באוקראינה רעננה להם את הזכרון. הפולנים עסוקים בה בלי סוף. היא זורעת אימה. הם פוחדים להיות הבאים בתור. במשך שנה אחת של מלחמת אוקראינה קלטו הפולנים ארבעה וחצי מיליון פליטים אוקראינים, יותר נכון פליטות וילדים, אף שבוורשה אני נתקלת גם בגברים אוקראינים. העשירים שבהם הצליחו להימלט, אפשר לשמוע אותם במסעדות היקרות.

אני מוותרת על העיר העתיקה, עייפתי מדי. אחרי המתנה של כחצי שעה אני במונית,

נהג המונית האזרבג'ני הוא סיפור אחר. עוד אספר עליו