ציונית או לא - בטיילת שרובר

אין עוררין על כך, שהציונות הזדקנה, ירדה מגדולתה, יצאה מהאופנה, הסתאבה, חטאה והחטיאה, נכנסה למרכאות וכמו כל תנועה הסטורית הולידה את הפוסט שלה - צאצא שנפל רחוק מהעץ, לא עלינו, אבל ממש על ראשינו. ומי יודע אם נצליח להתקיים בעתיד בגלל מטר התפוחים הרקובים של הפוסטציונות.
עד כדי כך הידרדר מצבה של הזקנה, שרובינו מתקשים להגדיר את עצמינו כציונים בלי להוסיף מיני הסתיגויות, הצטדקויות, מרכאות, גיחוכים ושאר ירקות של אפולוגטיקה.
שלא לדבר על אלפי צעירים, בוגרי מערכת החינוך בישראל, שיגיבו בהרמת גבה, "מה, מה, ציונות, מאיפה שאני ידע מה זה."

ואף על פי שהייתי משנה ומתקנת דברים הרבה, ולמרות האמור לעיל, מאז שעמדתי על דעתי, אני ציונית, בת ציונים.
את המגרה הזאת הרווחתי לי ביושר.
עוד בארץ הולדתי - מקור געגועיי היום - בתקופה הקומוניסטית, בהיחבא, כילדה, כשאסור היה לי להתגעגע לארץ, ואסור היה לי לומר את שמה, הס מלהזכיר, בוודאי לא באוזני החברים בחצר או בכתה, כי אם אפתח ת'פה, לסיביר נגיע ולא לישראל.
אבל למרות האיסורים, ראיתי את הוריי מתגעגעים והתגעגעתי.
אחרי שעלינו לארץ - ידעתי ואני יודעת להעריך את עובדת קיומה, שאינו מובן מאליו ואני שמחה שלבני לא אמרו שהוא צלב את ישו, כמו שאמרו לי.

אבל בתוך עמי אני יושבת, בירושלים, בשכונת אבו-תור המעורבת,
להנאתי אני צועדת כמעט מידי יום בטיילת שרובר ונהנית מקסמי הנוף הנצבעים כל יום בקרני שמש חדשה – ודווקא לקהלת, יש חדש תחת השמש - מחליפים מסכות של אובך, ערפל ושקיפות. גם הירוק על גווניו מוכיח עצמו, והערפילים הלבנים, אפורים, רגע פסים צרים ומשנהו עדרי עדרים, לובשים ופושטים צורה, משחקים מחבואים עם הכחול, מטילים צללי ענק, מבהירים, מאירים, עושים בהרים כבשלהם. ועדיין לא הזכרתי את ריח התאנה המבשילה ואת תרמילי החרובים המשחירים, וההדס והלימונית והמרווה ומיני בשמים שבהם נתברכה הטיילת, וטיפות הטל, יהלומים מצטנעים בדשא, והצפרים, מה היתה הטיילת בלעדי המוזיקה שלהם.
בזכות יופיה, בזכות הנוף, הצמחיה הארץ ישראלית, ובזכות מיקומה על קו התפר, מושכת אליה הטיילת יהודים וערבים.
בימי שישי נופשות בה משפחות ערביות. בשבתות, בעיקר יהודיות. בטיילת שומעים עברית, ערבית, רוסית, אנגלית, צרפתית – בקצור מגדל בבל מקרב ומרחיק. לפעמים, לא נעים להתקל בקבוצה של שבב ערבי, בעיקר לאשה הצועדת שם בגפה.
אני יכולה להמשיך להשתפך עוד עד בלי די, אז די.
בתקופת חייה של גיטה שרובר, שתרמה את הכסף להקמת הטיילת ולאחזקתה, ואף פקחה על התחזוקה, טופחה הטיילת בבת עינה. בתקופה מסוימת אף הוצבו בה שומרים, כדי שלא יתעמרו בה בני בליעל.
עם מותה של שרובר הלך מצב הטיילת והידרדר. התחזוקה הועברה לידיים פרטיות. אמנם הפועלים טורחים שם, אבל עבודתם סיזיפית. מידי יום נעקרים או מפורקים ספסלים, שלטים, פחי אשפה ברזים, ברגים. עצי זית מוצתים ופנסי תאורה עומדים מנופצים ומבוישים.
מי מתעמר בה, אלו רק תפסנו מי מהפורעים, היינו מפרקים אותם, חולף במוחו של כל אחד מהמטיילים שם, לנוכח מעשי הוואנדליזם.

באחד הבקרים הייתי עדה לשיחה שהתנהלה בין שכנה שלי, מטיילת קבועה ובין קבוצת הפועלים הערביים.
טיילת: נו באמת, תגידו לי, איך זה יכול להיות כל החורבן הזה בטיילת
פועל ערבי: מה אנחנו יכולים לעשות, עובדים קשה, לא יודעים מי זה
טיילת: באמת, אל תעשה את עצמך, זה החברים שלך מהכפר, זה הערבים מהכפר
פועל ערבי: לא, זה את לא יודעת, לא תפסת אותם
טיילת: אתה יודע יותר טוב ממני, שזה החברים שלך מהכפר
למה את משפילה אותו, לא התאפקתי.
נכון, ענתה, אני יודעת, אבל כולם יודעים, מי עושה פה שמות.
לרגע שכחתי, שאני ציונית.