עט - סיפור קצר
הקיץ עדיין לא הגיע, אבל הוא הזיע והסריח כמו הומלס, כמו שהוא תמיד מזיע. אין לי מושג מה שמו, אף פעם לא שאלתי.
הוא מגיע לפעמים. כשדלת הסטודיו סגורה, הוא מצלצל בפעמון. ואוו, בטח קליינט בפתח, אני רצה לפתוח, ומגלה שאין שם אף אחד. אני יוצאת החוצה לראות, מי צלצל וברח, ואז, לאכזבתי, אני רואה אותו ממול, נשען על עץ. אנגז'ה איתו.
"ששלום," הוא מצליח לומר, קצת מגמגם, קצת מתנצל, ואני מקללת בשקט, בכל זאת לא נעים לפגוע.
אני יודעת מה הוא רוצה, זו לא הפעם הראשונה שהוא מגיע, תמיד מכיוון העיר העתיקה, משמאלינו. קצת מפגר, אבל מתמיד.
אח שלי הרגיל אותו, הוא בא לסטודיו, מצלצל, פותחים לו, אם חם הוא שותה מים, אם קר, אחי מכין לו קפה. אחי אוסף כאלה, חתולים בעיקר, אבל גם מסכנים, הוא הטוב, בירושה בא לו מאמא שלנו, אני מקללת בשקט. לא יודעת ממי זה בא לי בירושה.
לפעמים הוא משתהה בסטודיו, מתיישב, שותה את הקפה שלו או את המים בִפְנים, בנחת. אני מחכה שיעוף כבר, תמיד הוא מוציא אותי משגרת העבודה. אבל לא בשביל המים ולא בשביל הקפה הוא מגיע, הוא מחכה, בשקט, בדרך כלל אינו מדבר, קשה לו לדבר ובעברית קשה לו שבעתיים, כשהוא אומר איזו מלה, לא רק הפה, כל הגוף מתעוות לו. הוא רוצה כסף.
כשאחי לא בסטודיו, אני יוצאת אליו, נותנת לו את הכסף הקטן, שיש לי באותו יום בארנק, מקללת בשקט, ומתמלאה ייסורי מצפון על הרֹע הזה, מאיפה זה בא לי.
כשאחי בסטודיו זה סיפור אחר.
היום הוא הגיע, דלת הסטודיו היתה פתוחה, שנינו ישבנו מול המסך, עשינו הפסקה, צפינו ב"דלת ברזל אחת", סרט דוקומנטרי על איומי ההמון המצרי על השגרירות הישראלית בקהיר. הוא נכנס, התיישב מול המסך, והצליח לשאול, מה זה, איפה.
אמרתי שזה ,בלאגן, פאודה, מִנזַמַן, שנתיים אני כבר לומדת ערבית, הוא נרגע מיד.
הכנתי לו קפה, "נס קפה מע סוכר ומע חליב".
הוא צפה אתנו בסרט, שתה את הקפה, הפך ניירות על השולחן, הסתכל בהם, כאילו כלום. לקח עט, שיחק בו, מבטי לא הרפה ממנו, אבל עשיתי עצמי לא רואה. הוא שחק בעט, הוסיף לסובב אותו בכף ידו, הסתכל על הפירמה, מבטי לא הרפה ממנו, הוא הביט בי רגע בגניבה, טעה לחשוב שאיני מסתכלת, הכניס את העט לכיס.
הרצון להיות נחמדה כמו אחי, נטש אותי בבת אחת, "עלא טאולה, "(על השולחן) צעקתי, מוצאת את המלים המועטות שבפי בערבית, "אל קלם, חֹטטו עלא טאולה וּרוח מן הון!" (את העט שים על השולחן ולך מפה.)
הוא חייך אלי, חיוך תמים למדי, מתעוות, "אהה?", שאל כלא מאמין.
"אל קלם עלא טאולה, יא חביבי, ואסא רוח מן הון. הדא מוש מניח!" (את העט על השולחן ועכשיו לך מפה, זה לא בסדר).
הוא הבין, יצא. נעלב או שנדמה לי.
אחר כך אחי ספר לי, שזה לא פעם ראשונה, שהוא מנסה לסחוב עט. "מה לעשות, יש לו חולשה לעטים."
"מפגר, מפגר, אבל איזה חרא," אני פולטת.
על המסך, המון מצויד במסורים, מקדחות ומוטות ברזל פרק את גדר השגרירות. מתח, אף שאני רואה את הסרט כבר פעם שניה.
לינק לסרט שצפינו בו
https://www.youtube.com/watch?v=45o99KGdefI
כתבה: באבא יאגה
(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

תמיד יפה, נוגע ומיוחד
השבמחקואו אסתי איזה סיפור מחוספס ועצוב
השבמחקתודה רבה, סיגליתה יקרה
מחקמצבים מורכבים
השבמחקתגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
מחקתודה רבה, נכון
מחקנגע לי ללב. אחייניתי האוטיסטית משמידה כל עט שהיא מצליחה לשים עליו ידיים. אנחנו משגיחים אבל היא גנבת עטים. לכי תדעי מה עובר לה או לו בראש. התחברתי.
השבמחקואוו, רונית, את כל כך צודקת. מי חשב על כך. ודאי ל א אני. כמה מורכבת ומסובכת נפש האדם.
מחקתודה לך