בין שתי ערים - או על ההבדל בין תל-אביב לירושלים
אמנם לא נולדתי פה, אבל מרבית חיי עברה עלי בין תל-אביב לירושלים, או נכון יותר אני שייכת למעוט שעשה את הדרך מתל-אביב לירושלים, ולא להיפך. אפילו אפשר לומר, שעליתי לירושלים, כי בשבילי המעבר מתל-אביב לירושלים היה עליה.
אז למה בכל זאת ירושלים ולא תל-אביב.
כי תל-אביב משעממת, רחמנא לצלן.
כן, אני מתכוונת לכל מלה שאמרתי,
אני יודעת שתל-אביב צעירה ותוססת, שיש לה מסעדות גורמה לעילא ולעילא, שיש גלריות אמנות, מוזיאונים, סרטים ומועדונים מכל סוג ומין, פילהרמונית ואופרה, ואפילו ים, שהברים פתוחים כל הלילה והבירה נשפכת כמו יין, שהחברֳה רוקדים מסטולים כמו בגואה, ועושים אהבה כמו פעם, או אולי אהבה חדשה ולפעמים אפילו מדליקים נרות בכיכר רבין, אבל מתי בפעם האחרונה הסתכלתם על השמיים שלה.
תסתכלו על השמיים, על שְמי תל-אביב.
מרבית ימות השנה כחולים, כחולים ושוב כחולים.
כחול עמוק, חד גוני, פרוס מעליך. יציב, קפוא, משעמם, מת, עוד רגע יבלע אותך ותהיה כחול גם כן, ולא ידעו בכלל שהיית, שהתבוננת פעם בכחול שמעליך.
שום אפור לגיוון, שום שנוי, לא זורמים, לא משתנים, כחולים כמו שמי קליפורניה. איפה קליפורניה, הוליבוד, וולט דיסני, אולפני יוניברסל, תפאורה, גלויה, קיטץ'. איכס.
לעומת זאת, השמים של ירושלים כל הזמן בתנועה כמו החיים עצמם. יש עננים בשמי ירושלים. כן, אפילו בקיץ. קצת אפור, קצת גיוון, קצת מנוחה לעין התשושה מהכחול, מערפילי החום.
השמים של תל-אביב גלויים כמוה. עיר ערומה, חשופה, עיר בביקיני, חוטיני, בליניני. אין לאן לברוח, אי אפשר להתחבא, אי אפשר להשפיל מבט.
אין צללים בתל-אביב, גם בצל תגלה אותך השמש. הכל שטוח. אם רוצים להתחבא צריך לחכות ללילה. כי בתל-אביב יום הוא יום בלבד, אין בו רמז לחושך שיבוא.
רק דורכת כף רגלך בתל-אביב וכבר אתה חשוף, מזיע, מגורה, מסתובב כל הזמן עם זין זקור, לא עלינו.
די, כמה אפשר, כמה מתיש, חם מדי, אור מדי, חוזרים לירושלים.
ירושלים החבויה בין הרים, ולא סתם ככה שוכבת על החול כמו תל-אביב, משתזפת ערומה, מופקרת, מכוערת מרוב חשיפה, רואים לה כל פגם.
ירושלים עטופה, מצטנעת, חסודה, יש לה אבנים וחצרות וחומות, ומגדלים, וחצרות ושערים ובתי קברות להסתתר מאחורי המצבות, מאחורי העננים להתחפש, לשחק מחבואים, לעשות חיינדאלעך, רק כשמתחשק לה. מאחורי אבן, מעבר לגדר מסתתרת חצר שלא ידעתָ.
תל אביב - כלב נאמן, ירושלים - חתול, נאמנה רק לעצמה.
ירושלים הנסתרת, המסתורית. כן, כן, זאת שלא בטוח שתישאר שלנו, אתנו. לא לנצח, ואפילו הרף העין לא מובטח בה. ירושלים שמבטיחה ולא מקיימת, מאהבת מסתורית, גחמנית, רמזנית, קורצת. פאם פאטל, מבטיחה ולא מקיימת, מאהיבה ונעלמת. אף פעם לא משעמם אתה, אף פעם לא משעמם בה.
עיר שחייה נסתרים, חפור וחפור בה ולא תמצא את סודה. הסוד סוד תמיד, נצחי, לעולם לא ייפתר. כמה מתים קבורים פה, כמה חיים, שכבות, שכבות. מדהים, עד כמה חיים מֵתיה.
שלא לדבר על מזג האוויר, מתגוון, משתנה, מבדיל בין בוקר, צהריים וערב, משאיר מקום להפוגה, התמתחות. מאפשר נשימה, מנוחה, אסוף כוחות למחר. התחדשות. יום חם מבשר את קרירות הערב שיבוא.
אפילו שמות הערים.
תל-אביב, תל של אביב, מה היא כבר מבטיחה בשמה, תל-אביב הזותי. אביב, פריחה, חיים מתעוררים, תסיסת נעורים, תזזית חיים של מתבגרים, בני-עשרה מחוצ'קנים. מה כל- כך כייף בזה. חיים בלי מוות. מי רוצה כל הזמן שעמום של אביב. רוצים גם סתיו וגם חורף, הרי החיים בלי מוות, לא חיים הם.
לעומת זאת, ירושלים, ירושלם, עיר שלם, עיר שלמה, עיר של שלמות, איזו פאטמורגנה, אוטופיה, תעתוע דמיון, הרי אין כמוה חצויה בערים, ומחולקת ומחַלקת ומחְלוקֳקֳת. בגלל המגוון האנושי, בגלל השוני, בגלל השכבות והרבדים, והעושר והעוני, והדת והפוליטיקה והעבר ומה יהיה אתה מחר. עיר שלום, אמרנו, איזו חוצפה לחלום ככה.
אז זאת ירושלים, אפילו בשמה חולמת שלום, מתימרת, מבטיחה וכמו כל בעל חלום, נושאת גם את שברו.
בגלל כל אלה ירושלים היא עיר אנושית הרבה יותר, בגלל שהיא זורעת תקווה אבל בו בזמן, בעצם נטיעת התקווה היא כבר טומנת את פך האכזבה. ממזרתה שכמותה, בוגדנית, מתנשאת שכמותה. מעניינת.
אז למה בכל זאת ירושלים ולא תל-אביב.
כי תל-אביב משעממת, רחמנא לצלן.
כן, אני מתכוונת לכל מלה שאמרתי,
אני יודעת שתל-אביב צעירה ותוססת, שיש לה מסעדות גורמה לעילא ולעילא, שיש גלריות אמנות, מוזיאונים, סרטים ומועדונים מכל סוג ומין, פילהרמונית ואופרה, ואפילו ים, שהברים פתוחים כל הלילה והבירה נשפכת כמו יין, שהחברֳה רוקדים מסטולים כמו בגואה, ועושים אהבה כמו פעם, או אולי אהבה חדשה ולפעמים אפילו מדליקים נרות בכיכר רבין, אבל מתי בפעם האחרונה הסתכלתם על השמיים שלה.
תסתכלו על השמיים, על שְמי תל-אביב.
מרבית ימות השנה כחולים, כחולים ושוב כחולים.
כחול עמוק, חד גוני, פרוס מעליך. יציב, קפוא, משעמם, מת, עוד רגע יבלע אותך ותהיה כחול גם כן, ולא ידעו בכלל שהיית, שהתבוננת פעם בכחול שמעליך.
שום אפור לגיוון, שום שנוי, לא זורמים, לא משתנים, כחולים כמו שמי קליפורניה. איפה קליפורניה, הוליבוד, וולט דיסני, אולפני יוניברסל, תפאורה, גלויה, קיטץ'. איכס.
לעומת זאת, השמים של ירושלים כל הזמן בתנועה כמו החיים עצמם. יש עננים בשמי ירושלים. כן, אפילו בקיץ. קצת אפור, קצת גיוון, קצת מנוחה לעין התשושה מהכחול, מערפילי החום.
השמים של תל-אביב גלויים כמוה. עיר ערומה, חשופה, עיר בביקיני, חוטיני, בליניני. אין לאן לברוח, אי אפשר להתחבא, אי אפשר להשפיל מבט.
אין צללים בתל-אביב, גם בצל תגלה אותך השמש. הכל שטוח. אם רוצים להתחבא צריך לחכות ללילה. כי בתל-אביב יום הוא יום בלבד, אין בו רמז לחושך שיבוא.
רק דורכת כף רגלך בתל-אביב וכבר אתה חשוף, מזיע, מגורה, מסתובב כל הזמן עם זין זקור, לא עלינו.
די, כמה אפשר, כמה מתיש, חם מדי, אור מדי, חוזרים לירושלים.
ירושלים החבויה בין הרים, ולא סתם ככה שוכבת על החול כמו תל-אביב, משתזפת ערומה, מופקרת, מכוערת מרוב חשיפה, רואים לה כל פגם.
ירושלים עטופה, מצטנעת, חסודה, יש לה אבנים וחצרות וחומות, ומגדלים, וחצרות ושערים ובתי קברות להסתתר מאחורי המצבות, מאחורי העננים להתחפש, לשחק מחבואים, לעשות חיינדאלעך, רק כשמתחשק לה. מאחורי אבן, מעבר לגדר מסתתרת חצר שלא ידעתָ.
תל אביב - כלב נאמן, ירושלים - חתול, נאמנה רק לעצמה.
ירושלים הנסתרת, המסתורית. כן, כן, זאת שלא בטוח שתישאר שלנו, אתנו. לא לנצח, ואפילו הרף העין לא מובטח בה. ירושלים שמבטיחה ולא מקיימת, מאהבת מסתורית, גחמנית, רמזנית, קורצת. פאם פאטל, מבטיחה ולא מקיימת, מאהיבה ונעלמת. אף פעם לא משעמם אתה, אף פעם לא משעמם בה.
עיר שחייה נסתרים, חפור וחפור בה ולא תמצא את סודה. הסוד סוד תמיד, נצחי, לעולם לא ייפתר. כמה מתים קבורים פה, כמה חיים, שכבות, שכבות. מדהים, עד כמה חיים מֵתיה.
שלא לדבר על מזג האוויר, מתגוון, משתנה, מבדיל בין בוקר, צהריים וערב, משאיר מקום להפוגה, התמתחות. מאפשר נשימה, מנוחה, אסוף כוחות למחר. התחדשות. יום חם מבשר את קרירות הערב שיבוא.
אפילו שמות הערים.
תל-אביב, תל של אביב, מה היא כבר מבטיחה בשמה, תל-אביב הזותי. אביב, פריחה, חיים מתעוררים, תסיסת נעורים, תזזית חיים של מתבגרים, בני-עשרה מחוצ'קנים. מה כל- כך כייף בזה. חיים בלי מוות. מי רוצה כל הזמן שעמום של אביב. רוצים גם סתיו וגם חורף, הרי החיים בלי מוות, לא חיים הם.
לעומת זאת, ירושלים, ירושלם, עיר שלם, עיר שלמה, עיר של שלמות, איזו פאטמורגנה, אוטופיה, תעתוע דמיון, הרי אין כמוה חצויה בערים, ומחולקת ומחַלקת ומחְלוקֳקֳת. בגלל המגוון האנושי, בגלל השוני, בגלל השכבות והרבדים, והעושר והעוני, והדת והפוליטיקה והעבר ומה יהיה אתה מחר. עיר שלום, אמרנו, איזו חוצפה לחלום ככה.
אז זאת ירושלים, אפילו בשמה חולמת שלום, מתימרת, מבטיחה וכמו כל בעל חלום, נושאת גם את שברו.
בגלל כל אלה ירושלים היא עיר אנושית הרבה יותר, בגלל שהיא זורעת תקווה אבל בו בזמן, בעצם נטיעת התקווה היא כבר טומנת את פך האכזבה. ממזרתה שכמותה, בוגדנית, מתנשאת שכמותה. מעניינת.
תגובות
הוסף רשומת תגובה