איפה הם התחבאו לי, השמנמנים של בוטרו

הבן שלי אוהב את בוטרו. "לו הייתי רוטשילד" שלו, הוא לקנות לעצמו ציור של בוטרו.

הכוונה לצייר הקולומביאני, פרננדו בוטרו אַנגוּלוֹ, יליד 1932, שהחל את הקריירה האמנותית שלו בגיל 16 במֶדֶלין. בן 26 זכה בפרס של "סלון הציירים הקולומביאנים" ומגדיר עצמו כ"צייר הקולומביאני ביותר מכל הציירים הקולומביאנים".

אף שלשמנמנים של בוטרו יש קסם רב, הצורה שלהם, הצבעוניות הדרום אמריקאית, שאין לטעות בה, מעלים חיוך של תמיהה על שפתי כל מתבונן, מדברים אוניברסלית, לאו דווקא  "קולומביאנית". סגנונו, בעל סימני ההיכר המובהקים, זכה בשם "בוטריזמו".

אני זוכרת את ההתוודעות הראשונה לבוטרו בשנות השמונים המאוחרות.

כל פריז היתה בוטרו. לאורך שדרות השנז אליזה הוצבו פסלי הענק של השמנמנים,  ובגלריות  ברחבי העיר נתלו ציוריו.

עוד ציורים ופסלים אפשר לראות בסרטון.

הפנים העגולות, הגופים הקצרים והשמנים, הפרופורציות האחרות גרמו לי לעמוד מולם משתאה. אפילו  הפרופורציות של הסוס המפוסל דמו לאלו של בני האדם. 

צחקתי מול השמנמנים. את צורתם תרגמתי כמבט מתנשא של האמן, סרקזם, אולי אירוניה.

היום אני חושבת, שהם משדרים וירטואוזיות וסגנון מובהק, שלא ידעתי לפענח אז.

שלושים שנה אחרי, בצ'ילה, הם היו שוב מולי, השמנמנים של בוטרו. לא, לא על הקנבס, לא יצוקים בברונזה, אלא ממש מולי, בשר ודם: בני מפוצ'י. 

אף שכמעט הוכחדו על ידי הכובשים הספרדים, הם היו לפניי במלוא רוחבם. יכולתי לגעת בהם, לדבר אתם. יכולתי לצלם אותם ולהראות  את התמונות. כך חזרו השמנמנים להיות דימוי, כפי שהיו על הקנבסים של בוטרו, כשראיתי אותם לראשונה.

בני מפוצ'י הם נמוכים, שמנמנים, מחוייכים. זקנים, גברים, נשים, משפחות, ילדים - כאילו נולדו לאותם הורים, נוצקו באותו שטנס.

הנה טעימה שצלמתי בצ'ילה:

אחרי ההתלהבות הראשונה, אני שואלת את עצמי, האם בני המפוצ'י  היו ההשראה לפרופורציות של בוטרו. אילו היתה לי ההזדמנות לשאול אותו, בוטרו בטח היה מכחיש.

קראתי בויקי, שבוטרו עצמו, כשנשאל לפרופורציות של דמויותיו, הסביר, שאמן נמשך לצורות מסוימות אינטואיטיבית. רק לאחר מכן הוא מוצא הסברים להצדיק את בחירתו.

מעניין אם דרכו של הדימוי במוחו של האמן מקבילה לדרכו של הדימוי במוחו של המתבונן.

אני קלטתי תחילה את הפרופורציות של בוטרו. אחרי שנִטעו בי, מצאתי פרופורציות דומות במציאות. במלים אחרות, השלכתי על המציאות את הדימויים שקלטתי מהאמנות. אחר כך, כשצלמתי את הדמויות, תוך התכוונות להשוות אותן לאלו של בוטרו, היה תהליך הפוך, המציאות שוב הפכה לדימוי בצילום. מסובך, מסובך היחס בין אמנות למציאות.

אני נזכרת בקטע מ"האודיסיאה":

אודיסאוס חוזר לאיתקה, מחופש לקבצן. בטרם יגלה את זהותו למשפחתו  ולסביבה, הוא מקשיב לעדותו של משורר שר, בלי לדעת שאודיסיאוס מקשיב לדברים. המשורר שר  את  ה"אודיסיאה" , זאת אומרת, שר את קורות חייו של אודיסיאוס.

אודיסיאוס בשומעו זאת, בוכה בסתר. אולי הוא בוכה על מותו, על שהפך למיתוס, לשירה, לדימוי. על שנעלם מהמציאות.

המלים בשירתו של הומירוס (כמו בכל יצירה) יצרו עולם דְמוּי מציאות, ששופכל שוב בשירה.

לך עקוב אחרי דימויים.

כתבה וצלמה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה