סיפורים מהמחבת, מהביוב, מהקתדרה ומהלב, מן החיים ומן המתים.
כתבה וצלמה: באבא יאגה
סרטי הדוקו שלי
-
תמיד חשבתי שאני יודעת לצייר רק במילים. עד שלפני חמש שנים אחיינית פתחה קורס קטן של עשיית סרטי דוקו, והזמינה אותי, כי לא היה לה מניין.
נדלקתי!
אנשים מפעילים את דמיוני, אני אוהבת להתבונן בהם, לדמיין עצמי במקומם. מה מניע אותם? הייתי נוהגת כמוהם? באיזשהו שלב הבנתי, שגם יחסים בין בני אדם או מקום פיזי יכולים להיות גיבורים של סרט.
בואו לצפות בהם, אולי כמוני תסחפו אתם ועם חייהם.
"בין חול לחול", הוא סרט שעשיתי לאחרונה. (ינואר 2025)
בחולון, בין מיגדלי מגורים ורבי קומות מסתתרים עשרה בתים נמוכים (בני שתי קומות וארבע דירות בכל בית), לא, לא מדובר בווילות, אלא ב"שיכון נובי דבור".
כל תושבי השיכון היו פליטי שואה, יוצאי העיירה נובי דבור מזובייצקי ( Nowy Dwor Mazowiecki) בפולין, שבה נולד אבי. הקמת השיכון בשנות החמישים היה מופת של עזרה הדדית ונסיון יחיד במינו בארץ ל"העתיק" שרידי קהילה, שרוב יהודיה נרצחו, למקום אחד.
עד מלחמת העולם השניה שגשגה בעיירה הפולנית קהילה יהודית. בדצמבר 1942, עם חיסול הגיטו בנובי דבור הפולנית, הובלו יהודי העיירה וסביבתה, 9,000 איש , כולל רוב משפחתו של אבי, לאושוויץ.
400 מיהודי העיירה ניצלו. ביניהם אבי ושניים מאחיו.
השיכון קיים עד היום. גרו וגרים בו צאצאים של יוצאי העיירה בפולין (דור2, 3, ו-4, ) אבל פרוייקט פינוי בינוי מאיים על קיומו.
הגעתי לשיכון ילדה בת 12, וגרתי בו לסירוגין עד 1985, השיכון והעיירה בדמי.
לדרי השיכון ולצאצאי יהודייה של נובי דבור הפולנית יחס אמביוולנטי לעיירת המקור בפולין. עצב, כאב ורתיעה מחד, אבל גם כמיהה למקום, אהבה אליו ולנופיו מנגד.
עד היום מתקיים קשר בין שורדי הקהילה וילדיהם ובין עיירת המוצא נובי דבור מזובייצקי.
צפו והפיצו
בשנת 2016 ניסיתי לראשונה לעשות סרט קצר. התוצאה, "חיים בדרך", אשנב לחייו של חיים פקוביץ', מנקה מדרגות. חיים חי אחרת, בדרכו.
קבלתי תיאבון ובאותה שנה העזתי להאריך. אורך הסרט הבא יותר מעשרים דקות. הסרט "חיים SUPER", הוא סיפורה של ענת ברמן, קופאית בסופר, אם חד-הורית וסטודנטית. לא סתם חיים, אלא SUPER חיים.
ב- 2017 עשיתי את "פעם עברה פה הרכבת", סרט על פארק המסילה בירושלים, מקום שהתאהבתי בו. תוך כדי הכנת התחקיר, נכונו לי כמה הפתעות. התרגשתי לגלות, שבשנת 1930, סמוך למסילה, נחתם הסכם השלום הראשון בין יהודים לערבים. גם היום מחבר הפארק בין בית צפאפא לשכונות היהודיות..
בגלל אהבתי ליוגה, בשנת 2019 עשיתי את "הפוך - לתרגל ויתור", המתעד את פרויקט היוגה בגיא בן הינום בירושלים, ואת תרומתה של היוגה למתרגליה.
בסרט ''תהרוס את הגדר עכשיו''.
יהודים ופלסטינים שחיים בירושלים, בשכונת התפר אבו תור\א-ת'ורי, משני עברי הכביש, החליטו לפעול יחד, ליצור חיי שכנות טובה, למרות ואף-על-פי.
לא מדובר בדבורים גבוהים, בשינוי נרטיב וכו', אלא ביחסי שכנים, שחיים פה, כי אף אחד לא ילך למקום אחר.
כתושבת השכונה אני שותפה לפרוייקט ותעדתי אותו בסרט קצר.
אני פריק של סרטים, אבל לא סרטים דוקומנטריים מתוך גישה שלשם האיזון הנפשי - צריך להתנתק לעיתים מהעולם הזה שמסביבנו. עד שאשתי סחבה אותי לפני כמה שנים לפסטיבל סרטים דוקומנטרים בתל אביב. מסתבר שהחיים הדוקומנטריים גם הם לוקחים אותנו לעולמות אחרים (למרות שהם ממש ממש קרובים לעולם שלנו...). הסרט על חיים עובד הנקיון מוציא - ככה בנון-שלנטיות - דמויות ש"לא מהעולם הזה" שלי ומבהיר לי עוד יותר טוב מהו העולם... שלי.
צפיתי בכולם ואהבתי. יש בך אהבה לאנשים שעושה יופי של סרט מכל דמות ומכל מקום. אוהבת להתבונן דרך העיניים שלך.מקווה שתמשיכי ותעשי עוד ועוד סרטים רגישים ונוגעים כאלו.
שלום רייזר, (Shalom Reiser), איזה קו. אילו לא היה שלום רייזר, היה פיקאסו, חשבתי, כשראיתי את הרישומים שלו לראשונה לפני שלושים שנה. לא רק אני, סוכן אמנות משותף שהיה לפיקאסו ולרייזר אמר : "מבחינת הקו הוא עולה על פיקאסו". אז מה, מי שמע על שלום רייזר. שלום רייזר, צייר ישראלי, יליד פולין (1920-2001), חי יותר ממחצית חייו בבתי משוגעים. בתי משוגעים קראו להם אז, אבל לא בטוח שרייזר היה כזה משוגע. צייר מעולה וטוטאלי היה גם היה, עוף אחר, נשמה אחרת היה וגם היה. אף שלא היה מסוכן לציבור או לעצמו, נסיבות חייו, גורל או מה שתרצו, הביאו אותו תחילה למחלקה הפתוחה בגבעת שאול, אחר כך לסגורה בטלביה בירושלים ועם סגירתה לשלילת חירותו במחלקות סגורות באבארבאנל ולבסוף לטירה. נצבט ליבי, כשקראתי על חייו. למה קראתי. סיפור. בשנות השמונים, יוסי סוויד, קולגה של אחי, מאספניו של רייזר, המליץ על תערוכה שלו בבית האמנים בירושלים, שאורגנה על ידי טלביה. נגררתי אחרי אחי. יצאנו מהתערוכה, כל אחד עם רישום גדול וממוסגר של רייזר, בטוחים שהתמורה, שלא היתה נמוכה אז, תגיע לכיסו של האמ...
לא מגדל בבל, גם לא ארמון Wawel המפורסם בווארשה, אלא פינה זעירה בין רחוב קרולבסקה, הרחוב המלכותי, ובין רחוב Krakowskie Przedmiescie , שוֹקוֹלַטְייֵר בשם "וָאווֶל", חנות של מותג ממתקים פולני ידוע, אני נכנסת אליה, טועמת גלידת שמנת ומתאכזבת. הגלידה בעגלות טעימה יותר, ביתית. נזירה זערורה באפור, לא העזתי לצלם את פניה, מתחבאה בנישה בשולחן מולי. אין כמו שיטוט. היום כבר מדדתי ברגלי את הדרך מבית המלון לאורך אַלֶיֶה יֶרוֹזוֹלימְסְקֶה, שדרות ירושלים בעברית. בצומת עץ הדקל פניתי שמאלה לרחוב נובי סבייאט, העולם החדש בעברית. אוניברסיטת וארשה. ירוק שם, מוצל. אף אחד לא עוצר אותי בשער, אף אחד לא שואל ולא בודק בחפצי. מול הכניסה לאוניברסיטה חנות הספרים על שמו של בוִלֶסווָאב פרוּס. (סופר ומסאי פולני 1847-1912). כמעט לא נותרו חנויות ספרים כאלו בארץ. בכניסה על לוח שחור ומלבני ציטטה של שימבורסקה בכתב ידה: "קריאת ספרים היא המשחק היפה ביותר שהמציאה האנושות" במדף הבסטסלרים לוכד את מבטי ספר אפור, "איך לא לחבב יהודי", כתוב על הכר...
עכשיו, במלחמת "שאגת הארי", בין שאגת ארי אחת לשנייה, בניגוד ליוני 2025, יש לי הכבוד להיות נוכחת - מהמקלט. במלחמה ה -1 עם איראן ("עם כלביא" שמה) לא הייתי בארץ, נסעתי ל-4 ימים לפריז ונתקעתי בלי יכולת לחזור. מצחיק לכתוב, אבל בלית ברירה, הצטרפתי אז לזוג חברים לטיול שלהם מפריז לפרובנס, לניס, ג'נבה, גינואה והריביירה האיטלקית. לבסוף התגלגלתי לנופשון זקנים על חוף הים הבלטי בפולין. לארץ חזרתי מבודפסט, זו היתה הטיסה שהצלחתי לעלות עליה אחרי טלטולים של חודש ומאמצים בלי סוף להשיג כרטיס חזרה לארץ. עכשיו, ב"שאגת הארי", כפי שנתניהו מיהר לקרוא לה, אני עם השואגים. למזלי, ואולי לרוע מזלי, חזרתי ממינכן שלושה ימים לפני שצה"ל תקף באיראן. הפעם הצלחתי לחזור הביתה לפני פרוץ המלחמה. רציתי לכתוב על התערוכות בפינקוטקה מודרנה במינכן, אבל למי יש ראש. מינכן כמו מינכן, חמישית ברמת איכות החיים בעולם, שלטון מפקיר וכטבמ"ים איראנים עלינו לא עליה. היא, כפי הנראה, מיצתה את סאת המלחמות. מצאי את ההבדלים, אני לוחשת ביני לביני, כשהמציאות אף פעם אינה חוזרת על עצמה. ביוני 25 כעסתי, כש...
אני פריק של סרטים, אבל לא סרטים דוקומנטריים מתוך גישה שלשם האיזון הנפשי - צריך להתנתק לעיתים מהעולם הזה שמסביבנו. עד שאשתי סחבה אותי לפני כמה שנים לפסטיבל סרטים דוקומנטרים בתל אביב.
השבמחקמסתבר שהחיים הדוקומנטריים גם הם לוקחים אותנו לעולמות אחרים (למרות שהם ממש ממש קרובים לעולם שלנו...).
הסרט על חיים עובד הנקיון מוציא - ככה בנון-שלנטיות - דמויות ש"לא מהעולם הזה" שלי ומבהיר לי עוד יותר טוב מהו העולם... שלי.
זו בדיוק המטרה. שמחה שצפית.
מחקשתהיה שנת 2021 שופעת בריאות
כל הסרטים מעולים. איזה יופי
השבמחקתודה רבה, משמח
השבמחקצפיתי בכולם ואהבתי. יש בך אהבה לאנשים שעושה יופי של סרט מכל דמות ומכל מקום. אוהבת להתבונן דרך העיניים שלך.מקווה שתמשיכי ותעשי עוד ועוד סרטים רגישים ונוגעים כאלו.
השבמחקכמה אני שמחה, רונית. תודה רבה לך
מחק