אבלים

 

"די, די עם הליצנות שלך,  די עם ההצגות, אתה יודע טוב מאד על מה אני מדבר, אתה באבל, אתה מבין, אתה באבל!", צרח אדם והעווה את פניו מול פני אביו.

לרגע התבלבלתי, מי כאן הליצן. הרי דווקא אדם הופיע במדרחוב של בן-יהודה. אפילו ידעתי שלמד פנטומימה בפריז אצל מרסל מרסו.   

"פעם, פעם אחת בחיים תהיה בן אדם," המשיך אדם בלי להותיר לי זמן לתהיות, "הבת שלך מתה! מתה! אל תעשה את עצמך, אתה מבין טוב מאד! ליצן, אתה מבין," המשיך לצרוח, כשהוא שוב מקרב את פניו לפני אביו. אחר-כך הרפה רגע, נסוג, תלש מהקיר את מודעת האבל והפעם תקע אותה מול עיני אביו. לא קלטתי את המבט, מודעת האבל הסתירה.

"כן, אתה קורא נכון, אתה יודע לקרוא, מתה! מתה! אף פעם לא סבלתי אותה, אבל היום, גם אני באבל, אתה מבין, אני מתאבל על  אחותי".

בידיים גדולות, באצבעות ארוכות וצחות, שלא כאצבעות בני גילו, חיפה אביו של אדם על פניו, הסתיר את העיניים. כמו ניסה להתגונן, אחר-כך שם את האצבע על שפתיו כמשתיק את עצמו. האם ניסה לרַצות את בנו ובה בעת להמשיך את הדרמה, לבדר את המנַחמים. אולי ניסה לרמוז לבנו שיסתום את פיו. אולי בכוונה ברח מהבשורה, אולי תעתע בנו ורק עשה עצמו בורח מהבשורה.

שתיקה צבעה את הסלון הקטן באפור. ברחתי ממנה אל החפצים שמלאו את החלל הקטן, אל התמונות שהצטופפו זו מעל זו על הקירות, אל הפתח המקושת בכניסה, אל קופסת הקרקרים על השולחן.

"קחו, קחו משהו," הרים האב המתאבל את הקופסה והגיש אותה לעברינו, כאילו ניסה לעודד אותנו, לפזר את המבוכה שרבצה על כולם כמו תקרה נמוכה, אולי לנקות את מצפונו, להסתיר אשמה על שהטריח אותנו באבלו.

 "כן כן, אנחנו לוקחים, אַתּה רואה," ניסיתי בתורי.

"זה לא מספיק," המשיך להבציר.

אשתו הסבירה בקול רם, שהוא קצת מבין וקצת אינו מבין, לכן תלו את מודעות האבל על כל קירות החדר. בכל מקום שלא תלו ציוריו, תלו מודעות האבל.

באחת ההתפרצויות של אדם, ניסתה גם אמו להסות אותו.

"שתוק," פקדה עליו.

 "או קיי, אז אני אשתוק.  באתי לפה בשמונה וחצי בבוקר, קרעתי את התחת כדי לבוא ולעזור לכם, נמאסתם, אני נוסע." אמר ויצא בסערה, למרות הקור שבחוץ.

גם בסלון שהתכנסנו בו היה קר. רק לפני מספר דקות, אחרי הפסקת חשמל ארוכה, נדלק סוף סוף הרדיאטור שלא הספיק עדיין להפיץ את חומו.

למרות טריקת הדלת הדרמתית, אדם לא חזר לאריאל, אלא התיישב על כסא מחוץ לבית. אימו, שכפי הנראה, ידעה את נפש בנה, שלחה את אחת הפיליפיניות להכניס אותו חזרה הביתה. אדם לא התרצה. אחרי מספר דקות הסכים להיכנס, לא, לא לסלון, אלא לפתח שהוביל אליו.

"שתדעי לך אמא," דִבר משם, "חברת החשמל תשלם ביוקר על ההפסקה הזאת. היום בערב אֵת תצאי מהאבל ולא תוכלי לקבל שיחות, אַת מבינה את זה, שני הטלפונים שלך לא פועלים."

אימו הציעה לתקן אותם.

"בשום פנים לא," המשיך אדם. "אני הולך עכשיו לבנין כלל לקנות לך טלפונים חדשים. יהיו לך טלפונים חדשים לגמרי, רק תשמרי על החשבוניות...".

 הססתי רגע אם להפריע את שטף דיבורו ואף על פי כן הצעתי את 'שירות לכול', חנות תיקונים, "ממש פה קרוב."

 אימו של אדם התלהבה, "כן הם בסדר."

"טוב, אני אגש אליהם," הסכים אדם, "שתדעי לך, שאם לא אקנה לך טלפונים חדשים, לא יהיו פה שיחות בערב."

"כמה זה יעלה," שאלה האם.

"יעלה מה שיעלה, חברת החשמל תשלם."

"תבקש כמה שיותר תשלומים," אמרה האם והוציאה את כרטיס האשראי.

 אחרי שאדם יצא, הוסיף אביו ועודד אותנו לקחת עוד מהקרקרים. שתי נורות הניאון הבהבו באורן הלבן, שגעו את עינינו ואת עיניו של הצייר המתאבל. בטח היה להן מה להגיד לזוג ההורים הזקנים. למרות שניסיתי, לא הבנתי מה היה המסר. 

בלי אומר, קם הצייר וכִִּבה את המפסק, ומיד שב והדליק אותו. לשוא. נורות הניאון, משהרגישו בחשיבותן, המשיכו להבהב, לִכְבות ולהידלק לסירוגין. ההבהוב הפריע גם לפיליפינית. פתאום התעוררה לחיים, כִבתה את האור סופית.

הוקל לנו. אולי בעידודו של החושך, הוספתי וכרסמתי עוד כמה קרקרים. הצייר המתאבל הצהיר בחיוך, שהוא מכיר את הצייר שצייר את הציורים שעל הקירות.

"הוא צייר אותן בשבילי," סכמה אשתו בגאווה.

בינתיים, מישהו הדליק את מנורת הקיר. הסלון הקטן שוב נמלא אור. אשת הצייר סִפרה, שהלב המושתל של בתם לא נקלט.

"היא כל כך שמחה לפני ההשתלה. היא חיכתה לזה שנתיים."

 כשיצאנו, ספר מישהו, שהבת עליה השלום השקיעה את כל הכסף שהיה לה בעסק שפתחה והפסידה אותו.

 "הפסידה גם את הדירה. בזמן האחרון היא גרה אצל ההורים. לא פלא שהלב שלה לא החזיק מעמד. האדם הזה, אַת יודעת, כשהיה מגיע לביקור תמיד נבח עליה."

לא, לא ידעתי.

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה