למכור יודאיקה לביל קלינטון
או המלך איננו ערום
משחר ההסטוריה אנחנו סוגדים למלכים.
פעם הסגידה למלך היתה כל כך שלמה שהמלכים היו לא רק מלכים אלא גם אלים, חלקם הפכו עצמם לכאלה, אחרים החברה הכתירה והאליהה
תקופתינו דלה במלכים-אלים, כמעט התרוקנה מנוכחותם, אבל כיוון שאין ריק שאינו מתמלא, מיד באה הפוליטיקה והרכילות והפרסום והיחצנות שהשתלטו על כלי התקשורת, (תחילה על העתונים, אחר כך על הטלוויזיה ולבסוף על האינטרנט – מלך-מולך כשלעצמו) ועשו בהם כבשלהם והמציאו לנו במקומם את הסלבים - המלכים-האלים-הכוכבים של ימינו.
ואני שלא נולדתי אתמול ופגשתי אי אלו סלבים, וחוויתי דבר או שניים בימי חיי, וקראתי אי אלו ספרים, מזמן הבנתי שהאדם אינו אלא עפר ואל עפר ישוב, וכולנו - ראשיתינו בטיפה הסרוחה, מחקתי את המילה הערצה מאינוונטר הרגשות שלי, והתנשאתי ביהירותי כי רבה על מעריצי פוליטיקאים וכדורגלנים ומיליונרים ודוגמניות אנורקסיות ושאר עובדי כוכבים ומזלות.
אלא שהמציאות טפחה על פני ומחקה את יהירותי הרבה וגלתה לי, שאינני אלא אדם בשר ודם ובתור שכזאת, אני חלק מעדר, וההערצה למלך טבועה בדמי כמו בדמם של האוהדים במגרשי הכדוררגל, וכמו בפי ההמון הצורח באקטזה לפני 600 שנה יחי המלך, או להבדיל אלפי הבדלות המון אחר, שגרונו ניחר בקוראו הייל היטלר.
במסגרת עבודתי, בלי שידעתי על כך מראש, הופתעתי לראות את נשיא ארה"ב לשעבר, ביל קלינטון עומד מולי בגלריה שבניהולי.
ביג דיל, בטח הייתי משקרת לעצמי ולמי שהיה מספר לי, שהאיש ייכנס לגלריה, אני לא מתרגשת מאנשים, מזמן הפסקתי להעריץ הולכי על שתיים, כולם בשר ודם, הייתי ממלמלת עוד, נולדו כמוני, וכמוני ימותו, אז מה יש פה להעריץ או להתרגש.
שקר.
בדיוק סיימתי ללעוס במשרד את ארוחת הצהריים, כשהבחנתי מבעד לחלון הגלריה בלובשי חליפות מעונבים. מיד בקשתי מטלי, שתפתח לרווחה את דלת הגלריה, להקל על החשובים להכנס פנימה, חייבים למכור להם, חשבתי. רציתי לצחצח תחילה את שיניי, לסלק את ריח הבצל שנותר בפי מהסלט ואז להתמקד במכירה. אלא שדלת הגלריה היתה פעורה לרווחה וראיתי את נשיא ארה"ב לשעבר, ביל קלינטון, עומד מולי ונוגע באחד המוצגים.
שכחתי שאני נישאת מעל, שכחתי שאינני מעריצה בני אדם, שכחתי שכולם בשר ודם, טיפה סרוחה, נולדו וימותו כמוני, לא עמדו לי התאוריות ומסכי ההגנה העצמית – עמדתי מול ביל קלינטון, מופתעת, נבוכה, מבולבלת, נרגשת כמו אחת הפלביות, בת טיפש עשרה, מעריצה הסטרית של כוכב רוק או אחד מעדר המעריצים של זינאדין זידאן - ופשוט צעקתי
WOW!!
What a distinguished geust!!
כמעט כרעתי ברך, כמו נתינה הניצבת בפני המלך או קתולי אדוק, הכורע מול צלם המושיע.
Beautiful, it's realy beautiful
אמר, נשיא ארה"ב לשעבר, התכופף בטבעיות, כמעט כרע על ברכיו כדי להתבוננן היטב, במה שמצא חן בעיניו על המדף התחתון, ממש כאחד האדם.
כיוון שהמלך, בניגוד לי, לא היה עירום – התאוששתי.
מיד שלפתי את המורה שבי ופצחתי בהסברים על מה שראו עיניו של ביל קלינטון. הרבצתי בו תורה על יצירות היודאיקה בגלריה, והאיש לא קטע אותי, חייך פה ושם, התפעל וגלה חוש אסטטי מפותח ובקיאות מפתיעה בכלי פולחן יהודיים.
משחר ההסטוריה אנחנו סוגדים למלכים.
פעם הסגידה למלך היתה כל כך שלמה שהמלכים היו לא רק מלכים אלא גם אלים, חלקם הפכו עצמם לכאלה, אחרים החברה הכתירה והאליהה
תקופתינו דלה במלכים-אלים, כמעט התרוקנה מנוכחותם, אבל כיוון שאין ריק שאינו מתמלא, מיד באה הפוליטיקה והרכילות והפרסום והיחצנות שהשתלטו על כלי התקשורת, (תחילה על העתונים, אחר כך על הטלוויזיה ולבסוף על האינטרנט – מלך-מולך כשלעצמו) ועשו בהם כבשלהם והמציאו לנו במקומם את הסלבים - המלכים-האלים-הכוכבים של ימינו.
ואני שלא נולדתי אתמול ופגשתי אי אלו סלבים, וחוויתי דבר או שניים בימי חיי, וקראתי אי אלו ספרים, מזמן הבנתי שהאדם אינו אלא עפר ואל עפר ישוב, וכולנו - ראשיתינו בטיפה הסרוחה, מחקתי את המילה הערצה מאינוונטר הרגשות שלי, והתנשאתי ביהירותי כי רבה על מעריצי פוליטיקאים וכדורגלנים ומיליונרים ודוגמניות אנורקסיות ושאר עובדי כוכבים ומזלות.
אלא שהמציאות טפחה על פני ומחקה את יהירותי הרבה וגלתה לי, שאינני אלא אדם בשר ודם ובתור שכזאת, אני חלק מעדר, וההערצה למלך טבועה בדמי כמו בדמם של האוהדים במגרשי הכדוררגל, וכמו בפי ההמון הצורח באקטזה לפני 600 שנה יחי המלך, או להבדיל אלפי הבדלות המון אחר, שגרונו ניחר בקוראו הייל היטלר.
במסגרת עבודתי, בלי שידעתי על כך מראש, הופתעתי לראות את נשיא ארה"ב לשעבר, ביל קלינטון עומד מולי בגלריה שבניהולי.
ביג דיל, בטח הייתי משקרת לעצמי ולמי שהיה מספר לי, שהאיש ייכנס לגלריה, אני לא מתרגשת מאנשים, מזמן הפסקתי להעריץ הולכי על שתיים, כולם בשר ודם, הייתי ממלמלת עוד, נולדו כמוני, וכמוני ימותו, אז מה יש פה להעריץ או להתרגש.
שקר.
בדיוק סיימתי ללעוס במשרד את ארוחת הצהריים, כשהבחנתי מבעד לחלון הגלריה בלובשי חליפות מעונבים. מיד בקשתי מטלי, שתפתח לרווחה את דלת הגלריה, להקל על החשובים להכנס פנימה, חייבים למכור להם, חשבתי. רציתי לצחצח תחילה את שיניי, לסלק את ריח הבצל שנותר בפי מהסלט ואז להתמקד במכירה. אלא שדלת הגלריה היתה פעורה לרווחה וראיתי את נשיא ארה"ב לשעבר, ביל קלינטון, עומד מולי ונוגע באחד המוצגים.
שכחתי שאני נישאת מעל, שכחתי שאינני מעריצה בני אדם, שכחתי שכולם בשר ודם, טיפה סרוחה, נולדו וימותו כמוני, לא עמדו לי התאוריות ומסכי ההגנה העצמית – עמדתי מול ביל קלינטון, מופתעת, נבוכה, מבולבלת, נרגשת כמו אחת הפלביות, בת טיפש עשרה, מעריצה הסטרית של כוכב רוק או אחד מעדר המעריצים של זינאדין זידאן - ופשוט צעקתי
WOW!!
What a distinguished geust!!
כמעט כרעתי ברך, כמו נתינה הניצבת בפני המלך או קתולי אדוק, הכורע מול צלם המושיע.
Beautiful, it's realy beautiful
אמר, נשיא ארה"ב לשעבר, התכופף בטבעיות, כמעט כרע על ברכיו כדי להתבוננן היטב, במה שמצא חן בעיניו על המדף התחתון, ממש כאחד האדם.
כיוון שהמלך, בניגוד לי, לא היה עירום – התאוששתי.
מיד שלפתי את המורה שבי ופצחתי בהסברים על מה שראו עיניו של ביל קלינטון. הרבצתי בו תורה על יצירות היודאיקה בגלריה, והאיש לא קטע אותי, חייך פה ושם, התפעל וגלה חוש אסטטי מפותח ובקיאות מפתיעה בכלי פולחן יהודיים.
תגובות
הוסף רשומת תגובה