אָמֵן, אָמָּנוּת
"אני מוטלת כאבן בין הרכסים הללו," כותבת לאה גולדברג בפתיחת השיר ב"הרי ירושלים". אני – שעדיין לא מוטלת, אבל מטיילת שם כמעט מידי יום, ראיתי את האבן. בגלל גווניה, בגלל יופיה, בגלל יחודה לא יכולתי שלא להתפעל ממנה ומהאמן הגדול מכל. צלמתי, אמרתי, אַמֵן!
הנה היא לפניכם.
צלמתי, הוצאתי אותה מן ההקשר של האבנים המונחות שם באקראי בהרי ירושלים, קרי, שחקתי, הכנסתי למסגרת, והצגתי, שתתבוננו, שתתפעלו כמוני – במלים אחרות, עשיתי את מעשה האמן.
לקחתי איזה דבר, נשלתי אותו מהפונקציה ומהתכלית שלשמה נוצר ונועד, הוצאתי לו את המיץ, שחקתי והפכתי אותו לאוביקט של התבוננות, זאת אומרת, עשיתי אמנות (ולא משנה אם זו אמנות טובה או רעה).
גם אם הייתי גוררת את האבן הזאת למוזיאון ומציבה אותה שם, באמצע האולם, ומי שהיה עובר שם היה אומר לחברו, או לוחש לעצמו, חרא, מה שמביאים היום למוזיאונים, הייתי מתעקשת ואומרת, חרא, אבל אמנות.
ב-1917 הציע מרסל דושאן אסלת השתנה לתערוכה של "ארגון האמנים העצמאיים", שהתקיימה באותה שנה בניו יורק. הצעתו נדחתה והאסלה נעלמה. אבל בשנת 1964 חתם דושאן על שמונה אסלות, שמוצגות מאז במוזיאונים בעולם.
500 מומחי אמנות, קבעו מאז, שהאסלה של דושאן היא יצירת האמנות המודרנית המשפיעה ביותר של כל הזמנים.
למה.
כי דושאן נטל מאסלת ההשתנה את התכלית שלשמה נוצרה, בחן את גבולות ההגדרה של אריסטו לאמנות, כחסרת תכלית.
כל יוצר, כל אמן נוטל מרכיבים קיימים, משתעשע או מתייסר ומרכיב אותם מחדש, מראה איזה אספקט אחר שלהם, בורא אותם ואִתם מחדש - כך הוא מהדהד ביצירתו את מעשה הבריאה הגדול, בריאת העולם.
אגב, אָמַן בעברית פירושו – קָשַר, אָגַד , או במלים אחרות, הראה פאן חדש, הוציא מהקשר, נטרל מפונקציונליות, ונהנה, אוי כמה נהנה.
אבל לא די לו בהנאתו שלו, הוא גם מצפה שנהלל אותו על שביכולתו ליצור, הוא נברא בצלם, הוא יכול לברוא גם כן. בעצם, הוא משתף אותנו במעשה הבריאה שלו ומחכה לאשור, להד. חושב את עצמו לאלוהים וכמעט כמו אלוהים הוא מצפה מאתנו לאַמֵן.
אָמֵן, אָמָּנוּת!
וכמה הוא מפחיד אותנו ביכולותיו אלה, כמעט כמו אלוהים. אפלטון חשש מפניו, היהדות הסתייגה, אפילו אנחנו לא אחת דוחים אותו בשל עוצמתו ויחודו וקוראים להם מוזרוּת. האמן מוזר בעינינו, בגלל מעשה היצירה, שבו הוא הופך דבר לדבר מה אחר, זר, שונה וכך מאפשר לראותו.
למשל, זוג האמנים הבריטים GILBERT & GEORGE שידועים במוזרותם ובתעוד מוזרות זו ותרגומה לאמנות, עד שחייהם המתועדים אינם אלא אמנות.
ואולי אחרת. שמתי לב לאבן הזאת והתפעלתי מיופיה בגלל שירה של לאה גולדברג ובגלל השורה שתקועה לי בראש כבר שנים.
לא האבן רגשה אותי, אלא היכולת לראות את האבן אחרת, בעזרת שירה של לאה גולדברג, שראתה את האבן ברכסי ירושלים, ודִמתה את עצמה לאבן.
במובן זה, האמנות איננה חקוי של המציאות, אלא להיפך, המציאות מחקה את האמנות. קלטתי את האבן בגלל שראיתי את יופיה, בעזרת השורות של לאה גולדברג.
שמתי לב אליה, בגלל מילות השיר, שלא הרפו ממני. כך גם ראיתי מחדש את האסלה, התיחסתי אליה אחרת, כיוון שדושאן הציג אותה בתערוכה. תסלחו לי, אבל מאז, אני מסתכלת אחרת באסלות.
בצילומים: אבן בין הרכסים.
BLOOD HEADS, By GILBERT & GEORGE , זוג האמנים ציירו את תמונת דמם מתחת למיקרוסקופ ועל זה שתלו צלום של ראשיהם. התוצאה, ראיה אחרת של הדם והראשים, שנושאים פוטנציאל של משמעות חדש.
צילמה: באבא יאגה
(c) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה
תגובות
הוסף רשומת תגובה