דֶה-קְלָדֶה בארון
תַדֵיאוּש ווַינְטרָאוּב דֶה-קְלָדֶה, איך הוא נכנס לארון שלי.
איך ווינטראוב התגנב לשם, יכולתי להבין, וויינטראוב הוא שם הנעורים של אמא שלי, אבל דה-קלדה.
לשוא ניסיתי לתקן את ארון הבגדים, ששימש אותי עשרות שנים, הזעקתי נגרים, שלא עמדו במשימה, דלתות הארון התעקשו לא להיפתח, ואם אחרי מאמץ, אחת מהן נאותה להיפתח, היא סירבה להיסגר. הזמנתי ארון חדש, אבל רק כשהגיע, הבנתי איזו עז הכנסתי הביתה ואיזה טורח העמסתי על כתפיי.
"שמח להודיע לך, שהארון מוכן לפני הזמן, מחר, יום שלישי, ב"ה אני יכול להרכיב אותו," התלהב הנגר בווטסאפ. מיד עניתי. לעשות ארון בשבועיים במקום בחודש, הפתעה ממש, שלא קורית כל יום אצל בעלי המלאכה, אבל הייתי בחופשה, לכן דחינו את הרכבת הארון בשבוע, ליום שלישי, פעמיים כי טוב. כשקבעתי איתו לא העליתי בדעתי את עוצמת העייפות שתשרה עליי אחרי החזרה לארץ. 22 שעות במטוסים ובשדות תעופה עשו את שלהן. מה עוד שלפני הרכבת הארון צריך היה לרוקן את הארון הישן. הנגר בטובו הבטיח לפרק ולהוריד אותו לזבל, תמורת תשלום אקסטרה, כמובן.
יום התעסקתי בריקון הארון.
לזרוק או לא לזרוק, לחיות או לחדול.
מצד אחד, ארבעים שנים של צבירה, בגדים, נעליים, כובעים, ניירת, תמונות, בלי
סוף פצ'יווקעס, כל חפץ ובן חפץ, ובן בנו של חפץ, חלק מפאזל שהיו חיי. ואיך אפשר
לזרוק חלקים מהפאזל הזה, בלעדיהם לא יורכב
הפאזל, ייגרעו חיי.
מצד שני, למי חוץ ממני ולמשחקי האגו שלי, חשובה התמונה השלמה, פרטי הפרטים
של חיי, מתי לבשתי את השמלה הזו ועם מי נפגשתי, כשחבשתי את הכובע הזה ואלו מראות
ראו משקפיי השמש הכתומים, וכמה שקיעות וכמה זריחות וכמה שדות אורז ירוקים, מתפתלים
במורדות של גבעות, ואלו פרחים, שמות הפרחים, צבעיהם, ואלו פנים, ובאיזו מידה הוכהו
המראות בשל צבע העדשות, ומה הם שווים כל אלו בלעדיי, כשאלך בדרך כל בשר, הרי רק
בזכותי תפסו תחת, נהיו מה שנהיו, נשאו משמעות.
ברור שדחיתי את ההכרעה, לא זרקתי ולו פריט אחד, העברתי את תכולת הארון כפי שהיא לחדר סמוך. ברכתי עליו. החדר עלה על גדותיו, טבע. אמיין אחרי שיורכב הארון החדש.
יום הגאולה או יום הייסורים הגיע עם בוא הנגר ועוזרו. למזלו הזמני, לפנות ערב תמה ההרכבה. בזכות הדמדומים ובגלל הראייה הדפוקה שלי, לא ראיתי את הגימור החאפרי, התחלתי לשבח את הארון ובלבד לראות את הנגר ואת עוזרו מהצד השני של הדלת.
בחפיפייותו כי רבה, שכח הנגר להביא את המראה. איזה מזל, התנחמתי, יצטרך לחזור ולתקן את הפגמים.
אמנם עד היום, הנגר לא הביא את המראה ולא תיקן את שצריך תיקון, אבל
אני כבר שבוע ממיינת, מכבסת, מקפלת, מחפשת את שהיה, מרכיבה את הפאזל, שמתעקש להיות
הווה במקום להכיר במציאות, להיות עבר, להיזרק.
למי עוד יש אוסף כזה של חגורות ,בגדי ים שיצאו מהאופנה וחזרו
אליה, חלקים של תחפושות פורים, פיסות פלסטיק קטנות, מוזהבות מחוברות זו לזו,
מנצנצות, מרשרשות, יוצרות כיפה וחצאית, איך העזתי להתחפש לרקדנית בטן.
שמיכות ישנות משובצות מימי הילדות במעברה, האם סחבנו אותם מפולין ואולי
קבלנו מהסוכנות, שמיכת פוך אדומה, שירשתי מאימא, צריך היה לנער אותה לפני השימוש,
לפזר את הפוך בתוך הציפה באופן שווה, שלא תהיה הר פוך אחד מתנשא. משאר שמיכות הפוך
תפרתי שמיכות מודרניות, הפוך חולק לריבועים ריבועים ואחת, זו האדומה, נשארה לא
נגועה, שמיכה הר, בשכמותה התכסיתי בילדות.
מצאתי עוד אוצרות פח נושאי משמעות לי בלבד, למה אגרתי אותם עד עכשיו. גם צילומים מצאתי מהתקופה הטרום דיגיטלית. ערמות, ערמות, שנים לא הסתכלתי בהם. צילומים מילדות, מנעורים, מהחתונה, מלידת הבן, מילדותו, טיולים מפה ומשם, עם ההוא וההיא וההם. הזדמנות למיון לפני שיושלכו. מי יסתכל בהם.
גם מסמכים ישנים היו בארון, מעט. כולם משם. מרבית המסמכים מההיסטוריה של המשפחה שלי נותרו מאחור, נשרפו, כשבעליהם ברחו, גלו, נרצחו או נשרפו גם הם. תעודות שלי מכתה א', ב' וחצי ג'. טוב מאד מלמעלה למטה. איזו ילדה חנונית ומשעממת הייתי.
ובין לבין, פתאום, אישור לצורכי לימודים משנת 1917.
האישור בפולנית, מעיד, שתדיאוש
ווינטראוב דה-קלדה נולד בירוסלב) עיר בגליציה על שפת הסאן, ששם
נולדה אימא שלי) בשנת 1911.
תדיאוש???
ידעתי שלאימא היה אח גדול ממנה, טוביה, אדריכל, נשוי ואב לתאומים, שרק תמונת פספורט קטנה, גבר צעיר עצוב עיניים, ותמונה של התאומים, בני 5 או 6 גם הם יפי עיניים, נותרה ממנו, אבל מה, איך חוסלו הוא ומשפחתו, אימא לא ידעה להגיד. מיד הבנתי שטוביה - שמו הרשמי וודאי היה תדיאוש, גם שנת לידתו תאמה את הידוע לי, אבל דה-קלדה היה חידוש גמור.
עוד מצאתי ספח מסמך, שבו רשומה אימא שלי לא כ"סלה ווינטראוב",
כפי שהכרתי את שם נעוריה, אלא כ"סלה דה-קלדה".
לא ברור לי, איך היו המסמכים האלו בידי ואף פעם לא ראיתי אותם באמת, אף שנייר דבק שקוף הטליא את המסמך על הולדת הדוד שלי, אני, כפי הנראה, הדבקתי אותו, אבל בראש לא נדבק מזה דבר, לא היה לי מושג על שם המשפחה הנוסף של אמא שלי. למה, למה היא לא הזכירה את השם הזה אף פעם.
לשמחתי, בת דודה בת 90 פלוס, זכרה אותו: "כן, כן, זה היה השם,
ווינטראוב דה קלדה, סבתא שלנו אמרה לי שזה היה כינוי אצולה שנוסף לשם המשפחה של
סבא".
אלוהים, לעת זקנה נודעה לי אצילותי.
מיד חיפשתי וחיפשתי את דה קלדה ברשת. עד כה, לדאבון ליבי, הרשת אכזבה. לא מצאתי אישור לאצילות.
לעומת זאת, רשימת שמותיי התארכה, עכשיו אני:
אלאונורה אסתר זיו ויז'בצקי גרינוורצל וויינטראוב דה-קלדה
(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה
תגובות
הוסף רשומת תגובה