יומן מלחמה, בריחה (23.11.23-12.12.23)

 

- כל העיר להשכרה

 - שוק מחנה יהודה נקי, כמעט ריק מאנשים. בגלל יום שני, בגלל הגשם או בגלל המלחמה

 - בחמש אחר הצהריים, כשמחשיך, אני נועלת את דלתות האנרגיה והדירה. אין יוצא ואין בא

 - כששואלים לשלומי, בסדר, אני עונה, עניין שבשגרה. אבל בחודשיים האחרונים, מה בסדר, מי בסדר,  דבר לא בסדר

- בקרוב יפוג תוקפו של הדרכון הפולני שלי. אמתלה לברוח למספר ימים, שִדר מוחי הבוגדני. אבל מה אגיד ומה יגידו. הייתי בטוחה שכבר נגמלתי ממה יגידו, מה איכפת לי בגילי, מה יגידו

"ואם פתאום לא יהיו טיסות חזרה," דאג בני. "את השלב הזה כבר עברנו," התגוננתי.

בטרמינל 3 הריק מאדם, מעולם לא ראיתי אותו כך במערומיו, תמונות החטופים לאורך המסוע מחזירות אותי למציאות. הדיו. טי. פרי. ריק גם הוא, לרגע קורץ, מזמין. וויתרתי עליו.

 

טרמינל 3, נתב"ג, אף פעם לא ראיתי אותו ריק

- בארבע אחר הצהריים חשוך בווארשה.

בשדה התעופה שופן התור למוניות למרכז העיר ארוך. רק מינוס ארבע מעלות, אני מתנחמת.

במסעדת המלון אני הסועדת היחידה. הריקות נדבקה אלי. ריח מוכר מילדות של לאטקעס מיטגנים קובע את בחירתי. בלי לעיין בתפריט, אני מזמינה לאטקעס עם פטריות ושמיר וצלוחית שמנת. מלצרית אוקראינית אדיבה מדי, סכרינית, מגישה אותם. לא שוכחת לחזור לפחות שלוש פעמים לשאול, אם הם טעימים לי.

 בחדר המלון האקולוגי, בעליו הציבו כוורות דבורים על הגג, לא משליכים את הישן אלא מחדשים אותו. המזרון שוקע עם כל תזוזה של הגוף. בקצב הזה, אם ימשיך לשקוע, אגיע לרצפה. עינוי לא קטן לגב כאוב. על מזרון אַת מקַטרת, אני גוערת בעצמי, מה על החטופות הזקנות, דקה לא היית מחזיקה שם מעמד, ועל העזתים האומללים מה.

לעומת המזרון, שידע ימים טובים יותר, מסך הטלוויזיה מול המיטה דק וגדול.

אני מזפזפת. אלוהים, כמה ערוצים, כמה פרסומות, בעיקר פרסומות לתרופות, לויטמינים לתוספי מזון. הם בטח כל הזמן חולים, הפולנים. והחולים ובולעי התרופות, כמה הם יפים, בעיקר אלו שנוטלים את התרופות. אולי אקנה איזו תרופה מוצעת, אהיה מיד שיקסע גבוהה, צעירה ובלונדינית.

 בערוץ POLSAT, פרשן פוליטי מאריך בהסברים, חוזר על עצמו כמו הפרשנים אצלנו. אין מנוס מפגיעה בתושבי עזה, הוא מסביר, החמאס משתמש בהם כמגן אנושי. נשמע כמו אחד משלנו, לפחות את שמו הייתי צריכה לזכור, אינני זוכרת.

 - כוס תה ב Caffe Nero - סניפיו פזורים בהרבה מרחובות וארשה ובעליו מצהירים שהתקווה טמונה בקפה - עולה 13 זלוטי, כ-13 ₪. מאז ה-7 באוקטובר, ירד ערך השקל, שוויו כמעט זהה לזלוטי. יקר כמו אצלנו. Caffe Nero שייך לרשת זרה. ברשתות המקומיות המחיר יורד לפחות מעשרה שקלים. לצורך השוואה שוט וודקה 40 סי.סי. עולה  15 ₪, בקבוק קטן של מים מינרלים עולה 16 ₪. מי שמוכר לפולנים יודע היטב, שאם מחיר הוודקה יעלה, הפולנים יצאו לרחובות.

-  בסוף נובמבר בבוקר, וארשה שקטה. מעטה שלג דק מרכך את הנוף העירוני. אצלי בזיכרון וארשה תמיד חרבה ועשנה כמו בסרטים ובגלויות על מלחמת העולם השנייה.

מעטה רך בפארק

השמים אפורים, אמנם הטמפרטורה היא מינוס 4, אבל החזאי קובע שמרגיש כמו מינוס 7. שלג לא יורד . לא קר לי. מי הוויסלה חלקים ואפרפרים, אינם קפואים. בדרך למוזיאון האמנות המודרנית, על הגדה השמאלית של  הוויסלה אין את מי לשאול, אם אני בכיוון הנכון. הויי.פיי. אינו פועל.

ויסלה ביום סגריר

גברת עם כלב מאשרת את הכיוון. הוויסלה יפה גם באפרוריותה, בנין המוזיאון, תיבה לבנה, משתלב עם מעטה השלג , אבל התערוכה "אמנים למען פליטות ופליטות" חובבנית ומאכזבת, אף שנושא התערוכה מסקרן. מילא, מחיר הכניסה רק 5 זלוטי. לעומת התערוכה, השירותים מרווחים ונקיים. בבר, תיון התה מחובר לִפְנים הספל באטב עץ זעיר. ההגשה המקורית שווה צילום, אבל נגמרה לי הבטרייה.

דמדומים, עוד מעט יחשיך. מכל המסעדות שתכננתי לאכול בהן, אני חוזרת שוב לZAPIECEK  העממית, מוותרת על מנת הפיירוגי ומזמינה ביגוס. צלי בקר בכרוב כבוש עם שזיפים. הביגוס אינו שומר על חומו במשך הארוחה. "לא מחממים בזמן הארוחה, זה בניגוד לתקנון", אמרה לי המלצרית, כשבקשתי לחמם את המנה. אבל טעמו של הביגוס השתפר פלאים  אחרי שרוקנתי לקרבי שוט של וודקה. להבא אדבוק פה בפיירוגי ובמרק צח בספל. על הקיר מולי, ספריה באורך כעשרה מטרים, הספרים על המדפים העליונים נושקים לתקרה. כולם לעיון הסועדים. אני מוציאה ספר כתום ודק ממדף שאני מגיעה אליו. התאורה כל כך  רומנטית, שרק ליד השולחן אני מצליחה לקרוא את שם הספר, "כלב שירד בסופוט" (שמה של עיר צפונית על חוף הים הבלטי) לא רע בכלל בהתחשב במקריות הבחירה, הסופר יאנוש פג'יביש.

ספל של מרק צח רותח ב Zapiecek, וארשה

"אַת יכולה לקחת אותו," אמרה לי המלצרית וחייכה, בטח נתקפה יסורי מצפון על הסירוב לחמם לי את הביגוס שקפא. אני עדיין קוראת את הספר, יש לו חוש הומור לפג'יביש.

- בשולחן ארוחת השבת, בירושלים, עלה שמו של הנרי קיסינג'ר, בן 100 היה במותו.

חביבה, אִמה של גיסתי גם היא כמעט בת מאה, סיפרה, שקיסינג'ר היה בן כיתתה בניו יורק. גם בריגה הוסיפה, בתה תיקנה, שרק בניו יורק. חביבה עמדה על שלה והוסיפה עוד פרטים מייחוסה. "השתתפתי בהלוויתו של ז'בוטינסקי," התגאתה. זכרה את בכייה קורע הלב של מרים, אחותה הצעירה, שלא הורשתה ללכת להלוויה.

בכלל, חביבה, היא היסטוריה מהלכת, את שמה קבלה בעצתו של טשרניחובסקי.

- שני התינוקות הג'נג'ים לבית ביבס, אמם ואביהם, שהפכו סמל לחטופים, האם הם בחיים, האם נרצחו. מי לא מתפלל לחזרתם.

- חודשיים הִדרתי את רגליי מטיילת שרובר ליד ביתי, מִפחד מנעתי מעיני את פיסת הנוף האהובה. הטיילת קרובה כל כך לכפרים הערביים. בשבת, סוף-סוף אזרתי אומץ  ויצאתי לצעוד בין השבילים. איזו הפתעה!

פרגולות חדשות בטיילת שרובר

ירוק ושוב ירוק, כזה שמבריא את עיניי ואת ראשי. השבילים כוסו באספלט חדש, הוצבו פחי אשפה, שעל חסרונם התלוננתי משך שנתיים, ספסלי מתכת שבורים, כאלו שהרתיחו את התחת בקיץ והקפיאו אותו בחורף, הוחלפו בספסלים שמושבם עץ, עמודי אבן במרפסות התצפית, שפעם תמכו פרגולות עץ שהוסרו, זכו לפרגולות עץ חדשות, פרחים נשתלו לצידי השבילים. איזה זוטות, אבל כמה שמחה

- הפסקת האש נגמרה. צה"ל ממשיך לכתוש בעזה. "לכתוש," שוב המלים מאבדות את משמעותן, שוב מזהמים את השפה.

 - כ-140 חטופים נותרו בשבי. אומרים שהחמאס לא ישחרר כבר אף שבוי, ודאי לא את הנשים הצעירות שלא תספרנה על הפגיעות שעברו

 - ביבי עדיין ראש ממשלה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה