יומן מלחמה - אין (12.12.23-21.12.23)
- "למה יש אזעקה, סבתא?" שאל נכדי בן השלוש, אחרי שעלינו מהמקלט. לא ידעתי מה לענות, לא עניתי. קודם במקלט, אליו הגיעו ג'ורג' השכן מהקומה הראשונה ומטפלת פיליפינית מבוהלת עם שניים מילדי השכנים, שנקלעו בזמן האזעקה לסביבת הבניין שלנו וג'ורג' הכניס אותם למקלט, נכדי לא פצה פה, לא ענה לא לג'ורג' ולא לשני הילדים, הצמיד ראשו לחזה של אביו, הסתתר בזרועותיו.
https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=pfbid0Vh6FMhRSxmpaWSPU2XvAw8Vp12Leh35zizoRb6s3Y3nZFQ3e2zWQ5xXpgdMSuLxrl&id=100064506919962&mibextid=2JQ9oc
"חנוכה אינו חג תמים", אמר חבר הפרלמנט הפולני, גז'גוז' בראון, ממנהיגי מפלגת ימנית בשם קונפדרציה. אמר ועשה, תפס מטף וכיבה בו את נרות החנוכה שהודלקו בפרלמנט. גרש אור. מעשה מגעיל, אבל את האמירה אי אפשר לפסול על הסף. דונלד טוסק, ראש הממשלה הנכנס של פולין, ויו"ר הפרלמנט סימון הולובניה גינו את המעשה.
"תודה, אסתי יקרה, כן, אליה שלנו נפל בחאן יונס, ננה בדרך לארץ", הגיעה התשובה שדקרה, והלב נפל והשינה. אחר כך הייתי בהלוויה.
ההלוויה , מה אני יכולה לומר על ההלוויה,
חוץ מהעובדה שייללתי כל הזמן. מי אני בכלל, איזו זכות יש לי לילל, בסך הכל, חברה
של סבתא.
לשמחתי, לא השתתפתי בהרבה לוויות של חללי צה"ל, אבל נורא להגיד ואגיד, מאז שהשתתפתי, השתכללה תעשיית המוות. סדר יש, מים, טישיו, צל וכיפות – יש. חיילים מכַוונים – יש. אחר כך באוהל, הקבר כבר סודר, כל אחד ספד בתורו, כל מספיד הכיר אליה אחר. "מעשים ולא מלים", היה המוטו של האיש הצעיר, בן 24 בסך הכל, בעבודתו וגם כשפיקד על חייליו. משפחתו ענדה צמיד גומי עם המשפט הזה. "גבר- ילד שאהב את האחר", סיכם אחד המספידים, "בזכות אהבתו לאנשים ובזכות יכולתו להקשיב להם, ידע להעניק ביטחון לסביבתו."
אליה איננו. חיים אינם. אליה איננו,
אליה איננו, והמלים, כמו אלו שם למעלה, לא עושות את המוטל עליהן, בוגדות, אולי רק בהשראת נתן זך: מת הנכד
של החברה שלי, נפל, אבוי לנכד של החברה שלי, אבוי לאמא של הנכד של החברה שלי, אבוי לאבא של הנכד של החברה שלי,
אבוי לאחות של הנכד של החברה שלי, אבוי לאח של הנכד של החברה שלי, אבוי לחברה שלי,
מת, נפל הנכד של החברה שלי, אבוי לחברה שלי...
אחר כך הגעתי לשבעה, שבכמוה לא הייתי. עשרות
אנשים הצטופפו בבית הכנסת בירושלים, דירת הוריו של אליה לא הכילה את זרם המנחמים והמשפחה עברה לשבת באולם בית
הכנסת. מנחמים ועוד מנחמים, המון רב, חלקם לא מוכרים למשפחה, טופחים על שכם,
נוגעים, לוחצים יד, מחבקים.
האם זה טוב לאבלים, בכלל האם יש דבר טוב לאבלים, האם נוח להם בחיבוקי הזרים, מי שאל אותם, איך הנימוס והאיפוק גוברים על הזעם, על הרצון לצרוח, להשליך חפצים, להפוך שולחנות על מגשיהם העמוסים פירות, דברי מתיקה ומאפה, פיצות וחצ'פורי, ואיך שומרים על פאסון ועל צלם, איך שומרים. ואם לא די באלו, מישהו פרסם בפייסבוק שיש מעט מנחמים, וכל ירושלים הגיעה.
והם ישבו שם, אמא של אליה, שאֶליה דמה לה
כל כך, אביו, אחיו, גם הוא קצין בצבא, אחותו, סבו, שתי הסבתות, דודתו ובן דודתו,
כל אחד במעגל שלו, המומים, לוחצים ידיים, לא בורחים מחיבוקים של חיילים, של שוטרים,
של נציגי העירייה, של המיטיבים, התומכים, המכרים, החברים הקרובים והרחוקים. איך
עומדים בזה, אבל ובעיקר, איך עומדים באין הגדול, בחור השחור, איך ממלאים, לא
ממלאים וממשיכים עם החור, כאילו לא היה.
את ננה, חברתי הכרתי לפני שנים. עוררתי את סקרנותה, כשהצמדתי את כפות ידיי לאבני החומה של מנזר האחיות סנקלייר בירושלים. חומת המנזר נושקת לשביל של טיילת שרובר ובקיץ מצילה עליו. בזכות אבני החומה, השביל בצל, והחומה אפופה מסתורין. ככל שעולים גובה החומה ואטימותה, כך מסקרן יותר המתרחש מעברה. דרכן של חומות. די שרואים חומה ומיד מתעורר הרצון לטפס עליה, לקפוץ מעבר, ואם לא אלו, אז לפחות להציץ מבעד לחרך, דרכו של אדם. ניסיתי לעשות תרגיל פיתול, כשחלקו העליון של הגוף כולל כפות הידיים פונים לחומה וחלקו התחתון אופקי לחלק העליון, כדי ליצור זווית ישרה. אינני יודעת מה סקרן את ננה לפתוח איתי בשיחה. אולי הסקרנות שמעוררת חומה דבקה לכפות ידיי.
"אַת מתפללת?" שאלה. אני לא זוכרת באיזו שפה דברה אלי, אבל מהר מאד הבנו שתינו, שהשפה תהיה לנו מחסום. ננה מדברת גאורגית ורוסית. אני מדברת עברית, אנגלית ופולנית. לכן, החברות שלנו היתה ונשארה עילגת. דברנו ואנחנו מדברות רוסית, שפה שלא למדתי, אלא קלטתי משמיעה אקראית. אף על פי כן. בילינו יחד, צעדנו בטיילת, עשינו יוגה, בקרנו זו את זו, הכרנו את המשפחות, דברנו על הקשיים שלה ושלי, גנחנו כשחלינו ואף נסענו יחד לגאורגיה. ננה הדריכה.
בירושלים, ננה, שאיננה יודעת עברית כמו
שצריך, היתה אאוטסיידרית, ואני לכאורה הייתי כוכב מוביל, אבל בטביליסי
לפני כרבע מאה הכרתי ננה אחרת. ננה שהיתה במאית ושחקנית בטביליסי, ננה שהכירו
וברכו ברחוב, ננה שהיתה מעורה בקורות גאורגיה ובתרבותה, ננה
אושיה, מהבוהמה.
בזכותה של ננה נפתח לי אשנב לתרבות הגאורגית, ליופיה של גאורגיה ולנופיה, לטעמים, רוטב אגוזים למשל, להכנסת האורחים הגאורגית, למוסיקה, לתיאטרון, וגולת הכותרת, לציור הגאורגי, החל מציוריו האפלים של פירוסמני, גדול צייריה של גאורגיה וכלה באין ספור ציירים מצויינים, שיצירותיהם מתגוללות על הארץ בשוק האמנות מתחת לגשר בטביליסי. בעזרת ננה, מפירוסמני הגעתי לציוריו של מאיר פיצ'חדזה, הישראלי הגאורגי. למדתי את מקורות יצירתו, מנין הגיע אליו שירו והתאהבתי בציור שלו.
בתמונה: פסל של פיצ'חדזה. אמנם פיצ'חדזה לא נתן לו כותרת, אבל בחרתי בו, כי הפסל נעשה לפי ציור של בנו בן השש של האמן והוא מתכתב עם ציורי האבירים הגאורגים נושאי החרבות ובראשי גם עם "חרבות ברזל", היום כבר שמעתי רוצים להחליפו בשמות אחרים מוזרים גם כן. והלוואי והחרבות היו מלגו ורק היינו משחקים, ואליה לא היה מת על באמת, וכל השאר גם כן
מה כל זה שייך, ומה הקשר, אני לא יודעת ולא איכפת לי, זה שייך לננה, וסרן אליה יאנובסקי, בן ה-24, הטוב והמתוק, כך קראה לו, בעיניים מזוגגות אהבה, שהיה מפקד אהוב על חייליו ומפקדיו, גם הוא שייך לננה והוא נפל, והוא איננו, אבוי לנכד של החברה שלי ננה, אבוי לחברה שלי, ננה.
(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה
כתבת כל כך יפה. רגשת אותי את אוהבת אנשים ויש בך חמלה רבה .
השבמחקכתבת כל כך יפה. רחלי
מחקתודה רבה, רחלי
מחקסערת מחשבות ורגשות. מרגש,
השבמחקתודה רבה, אסתי
מחקכתיבה נהדרת והמון רגש שעובר ומרגש - דמעות חונקות את הגרון.......
השבמחקתודה רבה, אתה מעודד אותי, אסתי
השבמחקסיפור של המוות אצלנו הפך להיות ספור רגיל כחלק מה...חיים. אצל אלבר קאמי (ובעצם אצל כולנו) אכן, המוות הוא החור (או החושך) הגדול המופיע בכל סופו של סיפור חיים. אבל כאן - בחברה היהודית בישראל יש במוות איזה... פולחן שאסור לפספס אותו: כמו כל פולחן - הוא משטה בכולנו ומבלבל את סדר עדיפויות חיינו כאן.
השבמחקנורא. ואין מילים. וביבי עדיין ראש ממשלה.
מחק