What's there to see
"המוות בא מאהבה", אבות ישורון.
לפני יותר מחצי יובל שנים. תרתי את ארה"ב בוואן, מהחוף המערבי לחוף המזרחי עם קבוצה של חברים אמריקאים גדולים עלי בדור. בשעות הנהיגה הארוכות - כשהגברים נהגו - הבנות פטפטו, נמנמו ושחקו קלפים. הייתי הישראלית היחידה בוואן של אמריקאים והצעירה בחבורה.
לאחר שעות, שבהן מילא התירס את שדות הראיה ונגע באופק, ואחר כך התחלף בערבות מלח בוציות, שהשתרעו עד אין סוף, עצרנו בעיירות שבדרך, למנוחה ולתיור. אני זוכרת עיירה בשם Salina , מספר האוכלוסין 3, היה כתוב על השלט
להפתעתי, אם לא תכננו ללון בעיירה, נשאר הרוב בוואן , המשיך בעסוקיו ולא הצטרף לתור את המקום שאליו הגענו.
What's there to see
אמרו ולא זזו מהוואן.
עד היום אני תמהה על הקבעון, על העצלות, על חוסר הרצון להפתח, לצאת לקראת, לראות, לחוש, להריח, לשאוף אוויר, לחיות את המזדמן, את הבלתי מתוכנן ואת הבלתי ידוע.
אולי מאותה סיבה שבגללה לא יצאו המטיילים מהוואן, אנחנו לא מוכנים להיפתח אל השונה ואל הבלתי ידוע, ובעיקר אל הבלתי ידוע הגדול מכולם. אל המוות. אנחנו פוחדים, נסגרים, מכווצים שרירים, קופצים אגרוף, עוצמים עיניים , למה, הרי אף אחד לא חמק ממנו עדיין.
למה הרחקנו אותו מבתינו והעברנו את הנוטים למות לבתי החולים. למה הפכנו את הגסיסה לסטרילית, לרחוקה מעינינו ומעיני ילדינו, לבלתי ידועה ולכן לבלתי אנושית ומפחידה. למה הפקדנו אותה בידי אנשי הדת או בידי הרופאים, כאילו היו אלו סופרמנים כל-יכולים, ולא היא.
למה לא להישיר מבט, להתבונן, להתכונן, אפילו לחלום אותו ולספר את החלום, כמו שמקובל למשל, בשבט הסנואי באפריקה. שם בבוקרו של יום, נוהגת המשפחה להתכנס ולספר את חלומותיה. ילד שהובס וברח בחלומו מאריה, מקבל ממשפחתו הנחיות ו"שעורי בית", לחלום את האריה שוב, אבל הפעם להבריח אותו.
גאוני!
בספר "Creative Dreaming" , שבעבר חרשתי אותו כאילו היה התנ"ך לפחות, כותבת המחברת, Patricia Garfield, PH.D
As you recognize your own frightening images as your thought-forms you will free yourself from fear of them…. Recognition leads to fearlessness, which leads to freedom
בהנחה דומה השתמש פרלס Frederick . S. Perls מייסד ה"געשטאלט", תראפייה של התבנית. ואף ישם אותה אל המוות וכמובן אל החיים, כשהוא מכיר בקושי שבתהליך.
גם תרגול מדיטציה ויוגה חותר לשחרר אותנו מפחד הדמויים שלנו, על ידי ההכרה שמדובר באשליות בלבד. "ספר המתים הטיבטי" למשל, מדגים את השחרור מפחד המוות באמצעות המודעות לאשליית החיים והמוות.
לא זו בלבד, שבעזרת ההדחקה לא נמחק את המוות ולא נשיג את הנצח, אלא גם את החיים נפספס. נהיה סגורים, קפואים, מקובעים, פוחדים מהצל של עצמינו, נגיד What's there to see – לא נצא לדרך בלי תכנית ובלי ג'י.פי.אס, לא נחווה את הבלתי צפוי, את החד פעמי, את המפתיע, שהועידו לנו החיים. לא נוציא לפועל את פוטנציאל החיים האין סופי הטמון בנו.
הפחד הגדול, שסוגר ומקבע, מוכר גם מהתנ"ך, חטאם של המרגלים, ששלח משה לתור את הארץ, הוא הדוגמא. על חטא זה נענשו התרים (התיירים) הראשונים: "וימותו האנשים מוצאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה' " במדבר י"ד, ל"ז.
הציצית, שאולי החילוניים יראו בה קבעון, היא שנועדה לפי המסורת היהודית להזכיר את החיים המתחדשים כל הזמן, המציצים אלינו ופוגעים בנו, את מצוות החיים הפתוחים.
(כדי ש - "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחר עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". שם, ט"ו, ל"ט.)
עלינו, בני התמותה, תיירי העולם הזה, התרים את החיים - הוטל לחיות אותם, לגלותם.
ליכולת זו, התחדשות מתמדת של החיים, ראיית כל יום כאילו היה יומינו האחרון, מפללת לאה גולדברג ב- "שירי סוף הדרך",
"לַמֵּד את שפתותי ברכה וְשיר הַלל
בהתחדש זמנך עם בקר ועם ליל,
לְבַל יהיה יומי היום כִּתְמול שלשום.
לבל יהיה עלי יומי הרגל."
בצילומים ,מראות שנקרו בדרכי
כתבה וצלמה: באבא יאגה
(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה
הידע המגוון והרחב שלך לא מפסיק להרשים - וגם התוכן. ישר כח
השבמחקשמחה שאתה קורא ומגיב. תודה רבה
מחק