סולחה ו-9 כדורים
מקרי הרצח במגזר הערבי, כך קוראים לזה היום בעיתונות. אבל בעצם, מה יום מיומיים. אני חוזרת לשנות התשעים, לאבו גוש, שבה עצרתי לא אחת.
אנחנו אכלנו אצל אלי, "אבו שוקרי המקורי מספר 1" , זה שבצד שמאל, בצד המסגד.
הבחירה לא היתה קלה. את אלי מ"אבו שוקרי המקורי מספר 1" ואת ג'ורג' מ-"אבו שוקרי המקורי מספר 1 " שממול, הכרנו עוד משנות השמונים, ממסעדת "הפלמחי", ברחוב שמאי בירושלים.
תמיד היו פתוחים שם, גם בשבת. האוכל היה מזרחי, סביר, בשרים על הגריל ואני הייתי קרניבורית מצויה וחדשה בעיר הבירה. חבר הכיר לי את אלי המלצר, ואת ג'ורג' שעל הבשרים.
פתאום נסגרה פלמחי. אלי וג'ורג', גיסים מאבו גוש, פתחו במרכז הכפר מסעדונת קטנטנה והגישו חומוס וסלטים בלבד.
כמכרים ותיקים של בעלי המקום זכינו שם לכבוד מלכים, להנחות ניכרות ולצ'ופרים מעוררי חיך, ששכנינו לשולחן יכלו רק לקנא בהם.
לא היה תפריט, לא היו מחירים.
מחירה של קערת חומוס השתנה לפי מידת הקרבה שלך לאלי או לפי מצב רוחו בשעה נתונה.
אלי היה המלצר, המנהל ואיש יחסי הציבור, ג'ורג' היה על החומוס.
אלי היה בעל בשר, ג'ורג' היה צמוק ורזה. שניהם היו חסרי שיניים.
מהר מאד, כשהתור התחיל להתארך בכניסה לכוך הקטן, הצטרפו גם ילדי השניים ועזרו בעסק המשפחתי.
באחת השבתות, כשניסינו להכנס לחומוסיה, ג'ורג' כמעט חסם את כניסתינו, ניסה לשכנע אותנו שנכנס אליו אל החומוסיה שפתח ממול, "אבו שוקרי המקורי מספר 1".
על הכוך הקטן שנשאר ברשותו של אלי התנוסס שלט חדש, "אבו שוקרי המקורי מספר 1".
נאמנים לאלי, עמדנו בפיתוייו של ג'ורג'. אף שכל פעם, כשנכנסנו אל הכוך הקטן של אלי, הרגשנו כבוגדים והעדפנו לא להתקל במבטו של ג'ורג' ממול.
שנים נקפו. הזמן לא עמד מלכת, "אבו שוקרי המקורי מספר 1" ו"אבו שוקרי המקורי מספר 1" הרחיבו ושפצו את החומיסיות ונאבקו על כל לקוח. המאבק בין הגיסים קבל מימדים של מלחמת עולם, ששמעה הגיעה לעתונות. אבו גוש נחלקה לשניים, לקוחותיו ותומכיו של "אבו שוקרי המקורי מספר 1" מול לקוחותיו, משפחתו ותומכיו של "אבו שוקרי המקורי מספר 1".
לא רק אבו גוש, ירושלים היתה כמרקחה.
איפה אוכלים היום, אצל אבו שוקרי המקורי... או אצל אבו שוקרי המקורי.., אף שטעמו של החומוס, המחירים ואפילו אורך התורים היו דומים בשתי החומוסיות.
אחר כך, אבדתי את מנין השנים, בהתערבות המוכתר המקומי, ראש הכפר ואולי אף ראש הממשלה הוכרזה באבו גוש סולחה בין "אבו שוקרי המקורי מספר 1" ל"אבו שוקרי המקורי מספר 1".
הסולחה, לא תאמינו, נכנסה לויקיפדיה תחת הכותרת, "חומוס אבו שוקרי המקורי, יאללה סולחה", ועד היום היא מהווה השראה לכל הסולחות, שעוד תבואנה עלינו לטובה.
לא מאמינים, בבקשה, תבדקו אותי:
"אבו שוקרי המקורי מספר 1" שלנו, זה שבצד המסגד נסגר, הגיסים שוב עבדו יחד ותשקוט אבו גוש ארבעים שנה.
לא, פחות מארבעים.
נדג'י, בנו של אלי, נהל את "אבו שוקרי המקורי מספר 1" האחד והיחיד ביד רמה ובסבר פנים. מחיר קערת החומוס שוב השתנה לפי מראה הלקוח ומצב רוחו של נדג'י. הלקוחות זרמו, התורים התארכו, נדג'י העלה בשר וכרסו הלכה לפניו, שלא לדבר על הג'יפים המפוארים שהוחלפו בזה אחר זה. לא אחת התרברב נדג'י, כטוב ליבו וליבנו בקערת החומוס, בבוכטות שהוא עושה.
למרות כבוד המלכים שלו זכינו, למרות המחירים המיוחדים, החומוס של "אבו שוקרי המקורי מספר 1" אבד את טעמו המשובח. בסלט הירקות קשה היה לזהות את המרכיבים, והזבובים חגגו על האוכל יותר מאתנו.
ובכן, מה נותר לנו לעשות, נמנענו מלאכול אצל "אבו שוקרי המקורי מספר 1".
אבל ביום מן הימים, בדרך מתל אביב לירושלים, לא יודעת איזה שד כפה עצמו עליי, אולי הרעב ואולי הצורך לנוח מעט מהפקקים, אעצור רגע באבו גוש, חשבתי, אולי יש חדש תחת השמש, אולי השתפר החומוס ואולי בכלל לא היה גרוע כל כך. ואופס... אני מול המסגד אצל "אבו שוקרי המקורי מספר 1".
בחור צעיר קבל את פניי בפתח.
"מה קרה", תהיתי, "איפה כולם?".
אלי מת מזמן. לג'ורג' כבר אין כח לעבוד ובנדג'י ירו.
"אני הבן של נדג'י , בעוד שבוע אני מתחתן."
מברוק, אבל איך, ככה, מי ירה בנדג'י.
"הוא בסדר, הוא חי, השתקם. תשעה כדורים ירו בו, לתוך הג'יפ. הוא יבוא עוד מעט, את רוצה לראות אותו?"
ג'יפ מפואר התקרב ועצר סמוך לשפת המדרכה.
נדג'י חדש יצא מפתחו, רזה, צווארו בסד והוא מתנועע לאט.
"מה קרה לך נאדג'י?"
"אני בסדר, היתה לי תאונה".
"תאונה?!" חזרתי על דבריו כלא מאמינה. כמעט הסגרתי את בנו, אבל איכשהו, ברגע האחרון, הצלחתי לסתום את הפה בזמן.
אבל עיניכם הרואות, במה שהצלחתי בעל פה, נכשלתי בכתב.
(C) כתבה: באבא יאגה
כמו תמיד, נהניתי לקרוא, ורצית עוד. תהיתי האם אמנם מדובר באלי או אולי בעלי? ואיך זה שאנשים שהם גם סוג של קרובים ומתפרנסים ביחד, הופכים פתאום לשונאים ולאויבים. אולי זה החומוס שאחראי לסערת הרגשות או אולי האקלים החם שלנו?
השבמחקשלום רונית, נחמד לראותך במקומותי. תודה על המלים הטובות.
השבמחקשמו היה אלי, לא עלי. חוץ מזה, נדמה לי שבמקרה שלהם הכסף קצת סובב להם את הראש. דורשת בשלומך