אם אבא שלך יגיד לך להרוג בן אדם
השבוע נרצחה מורה ערביה צעירה ברמלה מכדור תועה ואולי לא תועה. אבל מותה לא היה טעות, מותה, כמו כל מוות היה ודאי לגמרי.
לפני מספר שנים נקלענו בני משפחתי ואני למסעדה בתל-אביב. נקלענו, ושמא נכלאנו.
התעכבנו בתערוכה. הבְטנים אותתו ודרשו בתוקף את שלהם, כך, בלי להזמין מקום, בלי לבחור ובלי להתלבט, נכנסנו למסעדה שנקרתה בדרכנו.
ההפתעה הראשונה היתה מאור פניו של המלצר.
"סוף סוף אורחים אינטיליגנטים," חייך, כשהניח על השולחן את התפריטים.
טוב, לחשתי מוחמית ומבסוטה, תראו מה זה תל-אביב הזותי, שֵרות כמו שצריך לאינטליגנטים.
עם כל מנה שהניח, חזר והחמיא לנו. הסתכלנו זה בזאת, לראות מה השתנה בנו מכל הלילות, במה זכינו.
לאט לאט, השיגו אותנו הקולות מהשולחן שמאחורינו ומזה שלפנינו. והעם רואים את הקולות.
התפרצויות של צחוק גס ופינג פונג של חלופי דברים רמים עפו בין השולחן שלפנינו לזה שמאחורינו, כשהקולות מאחורנית גוברים על אלו שלפנים.
מיד שמנו לב, שאלו מלפנים מתחנפים ללוייתנים מאחור. אוי לו לדג הרקק, אם דבריו לא ישאו חן ויאושרו על ידי האוטוריטה שמאחור.
אחד מדגי הרקק, הדברן, שטח מעל ראשינו את פילוסופית החיים שלו.
יש להמנע ולהשתחרר מהדאגות, כי הן שגורמות למרה שחורה, לא עלינו, מורידות את האדם משולחן האוכל ישר אל הקבר השחור.
הפילוסופיה - פילוסופיה וכבודה במקומה מונח, אפילו קצת הערצנו את דג הרקק על חכמת החיים, אלא שהדברים לוו בקימה מהשולחן לפנים, תוך כדי צעידה אל השולחן מאחור, שאל יושביו לא העזנו להביט, שמא נשקע מיד במרה שחורה או שמרוב פחד נהיה לנציבי מלח, וכבר התחלנו להבין קצת עם מי יש לנו פה עסק, אלא שלא הבנו עד הסוף.
בינתיים דג הרקק שלף מכיסו ערימה של דולרים, CASH MONEY, נופף בה מעל ראשינו והתמקח עם המלצר על גובה החשבון ועל טיב השרות. כשחקן העומד על הבמה ומחכה לפרצי הצחוק ולמחיאות הכפיים, שיגיעו מהקהל ביציע, היה מודע היטב לתנועותיו ולרושם, שעושה כל מלה שהוציא מהפה על השולחן מאחור, וכמעט ירק את מה שאכל בפניו של המלצר ומעל ראשינו.
נתנה אמת להיאמר, קצת נתקע לנו האוכל, ואילולא הפחד שאחז בעורפינו, בטח היינו קמים מאצל השולחן ובורחים משם כל עוד רוחינו בנו, אלא שהיינו כמשותקים. בדמיוננו ראינו את החבורה קמה כאיש אחד ורצה מיד אחרינו עם הדולרים ועם המזלגות והסכינים וכל מה שעדיין לא העלינו אל סף התודעה.
בין כה וכה בפתח המסעדה הסתובבו מיני טיפוסים שאותתו אל היושבים מאחור בשפת סימנים לא מוכרת, שהזכירה את שפתם של החרשים אילמים, ואף כי הסימנים נראו תמימים משהו, לא נרגענו.
המלצר חזר על המחמאה האחת שידע עם כל צלחת, שהניח על השולחן שלנו, כמו מנטרה, שאולי נועדה לגונן עליו ולפתוח למענו שערי שמים, ולנו, במקום להינות מהאוכל ומהמחמאות לא נותר אלא להעריץ אותו על אומץ ליבו ולהצטער על שהזמנו מנות רבות כל כך.
אחר כך נכנסו למסעדה בזה אחר זו, תחילה אשה ואחריה ילד כבן שלוש-עשרה, והצטרפו אל השולחן מאחורינו.
דג הרקק או הפילוסוף, כפי שכבר קִבענו במוחינו, הצטרף אל השולחן מאחור, גם האחרים נהגו כמוהו. השולחן שלפנים התייתם פתאום וכל האקשיין התרחש עכשיו מאחורי גבינו, היפרה ואותת לדמיון, קדימה, הגיעה שעתך, דחק.
צריך לברוח, לחשתי לבני המשפחה, עושה עצמי, כאילו כלום, שלא נתפוצץ פה פתאום, כמו שכבר קרה לאי אלו עוברי אורח שנקלעו לחבורה דומה.
מיד השתיקו אותי ב- ששש... ועוד סימנים משלנו.
הפילוסוף, שלא יכול היה להתעלם מבואה של הגברת, הפך עורו, הניח לפילוסופיה, נהיה ג'נטלמן ופתח בדרשה שלא היתה מביישת את סימון דה בובוואר:
"אתם יודעים, מה אשה צריכה בשביל להיות אשה...." אמר תוך שהוא מרוכז ברושם שעשו דבריו על הגברת, "לא משנה מה, היא צריכה לדעת שהיא מיוחדת!"
עכשיו החליף דג הרקק תפקיד, נהיה פדגוג והתחיל להרביץ תורה בילד.
"תגיד," התחיל בשיטתו של סוקרטס, בשאלה, "עד גיל שלוש-עשרה, עד הבר-מצווה, אם אבא שלך יגיד לך להרוג בן- אדם, תהרוג אותו?".
"בטח," ענה הינוקא.
קפאתי על הכסא, לעזאזל האוכל, כבר הרגשתי על עורפי את מגעו הקר של האקדח...
"ואם אמא שלך תגיד לך להרוג בן אדם, תעשה את זה?" הִקשה הפדגוג.
בטח, ענה הילד לקול צחוקם של אלו שמאחוריי, צחוק שחִפה על נקישת השיניים בשולחן שאליו הסבנו ועל קולות הנפץ של הרמון שהתפוצץ בראשי.
"טוב מאד," המשיך סוקרטס, "אם תעשה את זה, אתה לא אחראי, ההורים שלך אחראים. זה עד שאתה בן שלוש-עשרה, אבל אחר-כך, אחרי הבר-מצווה, אתה אחראי, אתה מבין מה זה?"
"זה יהיה כבר על המצפון שלי." ענה בן המצווה ועלה על רבו.
במכונית, בדרך לירושלים, אחרי שספרנו את הדקות עד לקבלת החשבון, ולסיום ברכותיו של המלצר, שאלו בני משפחתי, עדיין בלחש.
"את בכלל יודעת מי זה היה שם מאחור?"
די לי, שאני מתארת לעצמי, הצלחתי לגמגם מנבכי המרה השחורה שהשתלטה עליי.
(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה
ממש חוויה מאתגרת
השבמחקכן, לנו ולהם, כפי הנראה, גם כן
השבמחק