זהירות - חרא או אמנות

"ברוך אתה ה' אלהינו, מלך העולם, אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים. גלוי וידוע לפני כסא כבודך, שאם יפתח אחד מהם או יסתם אחד מהם, אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך. ברוך אתה ה', רופא כל בשר ומפליא לעשות "
ברכת אשר יצר - כך מצֻוה היהודי לברך בצאתו מבית הכסא, אבל אם נקרא את הברכה בעיון, מיד נבחין בהתפעמות שלה מיצירת האדם, אולי הפלא הנשגב ביותר של הבריאה.

"פויה, ילד (רע), בקקי לא משַחקים."
אין מי שגִדל ילד ולא מצא עצמו גוער או לפחות מתאפק שלא לגעור בַּרך, שמרוכז כל כולו במלאכת הפסול של החומר הרך או בסִמון נחלים באצבע בחומר הצהוב, הלח והחם, שהטיל מגופו.
TEARS, 1997

מה איכפת לילד. בתודעתו המתהווה, שבה עדיין לא קובעו מסמרות, מגרות והגדרות אין הבדל בין פלסטלינה, בצק או חרא, זה חמר טעון בדיקה וזה חמר טעון חקירה.

וכי מה ההבדל בין מים ובין מי גוף, אדרבא, ההתפעמות ממי הגוף גדולה שבעתיים, כי מגופו יצאו ועליהם גאוותו. בעזרת המשוש, הראיה, הטעימה ובעיקר המשחק מבדיל הילד בין חמרים, ממיין אותם, מגדיר ולומד.
אלו ידע הילד לדבר, היה ודאי עונה: למה לא, אבא, אמא, כייף לשחק בקקי פיפי, אני מתפעל מהפלא שיצרתי. ואם לא שכנעתי אתכם, היה מוסיף הילד את הנמוק הדידקטי, אז אני גם לומד מזה על עצמי ועל העולם. כאן ודאי היו נסתמים טענותיו של כל הורה גוער.

ומה הקשר בין כל החרא הזה ובין האמנות.

BLEEDING, 1988

"אַת יודעת מהו -לאמיתו של דבר- דבש הדבורים....." שאלה אותי חברה בתגובה לרשימה "זבל של אמנות" והדליקה לי איזו נורה שרק חִכתה בשקט ובחושך שיאירו בה והובילה אותי אל מחוזות החרא שבאמנות. חרא כפשוטו.

ומה איכפת לילד שעדיין לא שמע, "פויה, בקקי לא משחקים", לא איכפת לו.

ומה איכפת לגילברט אנד ג'ורג' למשל, זוג אמנים שכמו ילדים אוהבים לשחק בחומר החום אבל בלי ללכלך את הידיים, ששמעו כבר מזמן "פויה, בקקי לא משחקים". אוי כמה איכפת להם, לאינפנטילים הזקנים האלה.

כמו אמרו לנו, דווקא לכם, אנחנו כן משַחקים, אנחנו נהנים מהפלא וגם אתם תהנו, כשנביא לכם את החרא למוזיאון. אנחנו נתגדל ונתקדש בזכותו, אנחנו נתעלה ונתלה אותו במוזיאונים, אתם תשלמו כסף כדי לראות את ההפרשות שלנו, מהכסף שתשלמו, אנחנו נחיה, אנחנו נתפרנס, אנחנו נתבשם ונזכה בהכרה, בפרסים ובפרסום.

BLOODY MOONING , תמונות מיקרוסקופיות של דם, סמלי הסכון ההומוסקסואלי

פרובוקציה במיטבה - נכון מאד.
אבל לא רק.
לפני מספרשנים ראיתי בברוקלין מוזיאום בניו יורק, תערוכת רטרוספקטיבה של גילברט וג'ורג', (Gilbert & George , הרבה למדתי ממנה.

בתמונות ענק, בסרטים המתעדים את מעשה האמנות שלהם, במיצגים ובמה לא – התפעמתי, התרגשתי וצחקתי אתם, איך הם מצליחים להפוך הפרשות לאמנות.

ביתם/סדנתם וגופם הפכו מעין מפעל או מעבדת מחקר להפרשות.

הם חיים ויוצרים יחד, מאז למודיהם. הם מפרישים ובודקים את ההפרשות במיקרוסקופים, כי מה שמובן לכל, לא מובן להם. הפלא הזה, ששמו גוף, שאלוהים הפליא לעשותו, נקבים נקבים, חלולים חלולים - הם מתפעמים ממנו לפני ולפנים ולחוץ.

את ההפרשות הם מניחים מתחת למיקרוסקופ ואת הנגלה הם מצלמים, מניחים על יריעות נייר או בד ושוב מצלמים ועל זה מציירים ומוסיפים חלקי חלקים שייכים ושאינם שייכים ושוב מצלמים ושום מציירים ומפרישים וחוזר חלילה – ומה שהיה הפרשות, בזכות מעשה האמנות עובר מטמורפוזה והופך לאיזה דבר חדש – עיניים ישקו.

(לכאורה, אפשר לומר, שגילברט וג'ורג' , באמנותם הפרובוקטיבית הם קוריוז, אבל יש לזכור, שהשניים הם גֵייס וככאלה הם נושאים על גבם את סכנת האיידס. ההפרשות וחומרי הגוף הם גורמי המחלה , ובחייהם - האהבה קרובה יותר למוות ולהפרשות.)



GUM CITY או בלשון הקודש, עיר הגומי, שהזכירה לי מיד את "סוחרי הגומי" של חנוך לוין, מייד אין ישראל. כאן על מפת רחובותיה של לונדון, הונחו קונדומים ובמרכז, מי אם לא עמודי התווך של העיר,גילברט וג'ורג'

התהליך הזה של המטמורפוזה הוא התהליך שאותו מנסה האמנות לכלוא כדי לעצור את תהליך החיים מלכת, כדי לעצור את פעימות הזמן, כדי להנציח את הרגע.

אִלו לא היינו יודעים ואלו השניים לא היו דואגים ליידע אותנו שמדובר בדם, שתן, יזע ודמעות, לא היה לנו מושג קלוש, מהם החמרים שבהם הם יוצרים.

איזו גאונות, להתעסק בהפרשותיך שלך ולהתפרנס מזה, ואפילו להתפרנס טוב.

כל פסיכיאטר, פסיכולוג מתחיל או פסיכואנליטיקאי היה פוסק חד משמעית שהשניים לא עברו את השלב האנאלי. קרי לא גדלו.

אבל אמן שאינו ילד אינו אמן. וכשם שלילד לא איכפת כי תודעתו לא בָּשלה עדיין, כך לאמן לא איכפת אף על פי שתודעתו בָשלה גם בשלה, כך אני מקווה, או שמא גם היא לא בשלה עדיין, ואולי בשלה ונמאס לה מההבשלה והיא רוצה לחזור להיות תודעה לא בְּשֵלה, תודעה ראשונית, תודעה שקולטת את העולם בהיוליותו בטרם הגדרות, תודעה שיכולה להתפעם ולהפעים, להתרגש ולרגש, וכדי לעשות זאת היא שוברת ופורצת גדרות.

אמנם תודעתו של האמן כבר קובעה בהגדרות, אבל בנגוד לילד שאינו יודע לדבר, האמן צועק באמצעות יצירתו:

דווקא, אני אשחק, כי אסרתם עליי פעם, וגם היום לא נאה לכם. אני אראה לכם , מה זה, לא רק שאשחק בחמר החום, אלא אהפוך אותו לפסל או לתמונה או למיצג או לסרט, ואתם תראו ותמחאו כפיים. תסתמו את האף, תעשו פרצופים ותעניקו לי פרסים, תכתבו עלי דוקטורטים, תעטרו ראשי בכתרים, כי אין ולא היה אמן גדול שכמותי, יוצר ובורא עולמות כמו אלוהים לפחות, אם לא למעלה מזה.


SHITTY NAKED HUMAN WORLD, 1994


SHITTY פרט, צלב עשוי צואה, התערוכה כמעט התבטלה בגלל השערוריה שהתעוררה למראה הצלב שלמעלה

גילברט וג'ורג' במעשה האמנות הפרובוקטיבי שלהם מדגישים את הגדרתה החדשה של האמנות, הגדרה שראשיתה עם הצגת האסלה של מרסל דושאן בחלל של תערוכה ב-1917. מאז הצגת האסלה כמו נפתח השכר, לא עוד חמרים גבוהים או יפים, אלא הכל מותר. גם מחמרים נמוכים, גם מחומרי ה"ריידי מייד", מכל החמרים אפשר ליצור.

האמנות איננה התבוננות ביפה דווקא. האמנות היא התבוננות בכל דבר על ידי הוצאתו מההקשר או מהפונקציה שלו במציאות והפיכתו (של כל אוביקט גבוה, נמוך, יפה או מכוער, ברזלים, קרשים, רהיטים, גרוטאות, בגדים, גרביים, פוחלצים, תצלומים, צלומי רנטגן, אבנים, כל מיני פצ'יווקעס, תמונות מיקרוסקופיות של הפרשות, דם וחלקי גופות, אמנים שהוכפים את גופם למיצג, שורטים ופוצעים וצובעים אותו) למוקד של התבוננות. או במלים אחרות, זוהי מטמורפוזה של חמרים שהופכים על ידי מעשה האמנות לדבר מה אחר, שיוצרים עולם חדש.

האמן כמו מקפיא את המציאות ועוצר את תנועת החיים, כדי לתפוס את החיים, כדי לכלוא אותם במסגרות, שנוכל להמשיך ולהתבונן בהם לנצח.


SPUNK BLOOD PISS SHIT SPIT, 1996

ברור שכל כליאה כזאת, כל עצירה כזאת טומנת בחובה את הכשלון. החיים הופכים לאמנות כדי להתבונן בהם בלי סוף, כדי להופכם לנצחיים, אבל עצם המסגור ממית את התנועה, והחיים שניסינו לתפוס- מתים.

בחיים לא נצא מזה.

מי לא בא לנו בעקבות המהפכה של דושאן, אין ספור אמנים שתקצר היריעה אפילו למנות אותם.

בכל תחומי התרבות חל המהפך הגדול, בתחום הציור והפסול כמובן, אבל גם בתחום הספרות והתיאטרון והמוזיקה, אם כי במוזיקה בגלל טהרתה הספור יחודי יותר.

OUR SPUNK, 1997

"הגלגול" של פרנץ קפקא, שהתפרסם לראשונה ב-1915 (שנתיים לפני האסלה של דושאן) הוא אולי לספרות מה שהיתה האסלה של מרסל דושאן לאמנות.

גרגור סמסא הופך מאדם לשרץ, הוא משתנה , אף שהמציאות סביבו נשארת מציאות יום יומית, זעיר בורגנית. אנחנו נרתעים וקוראים, צוחקים ונגעלים וממשיכים לקרוא. נדמה ש"הגלגול" יכול לשמש דוגמא וסמל למטמורפוזה שעוברים חומרי המציאות בדרכם להיות מעשה אמנות.

אחד השיאים של תהליך בא לבטוי בספר "המפה והטריטוריה" של מישל וולבק. וולבק כמו כל סופר בורא עולם מסוּפר, קרי עולם דמיוני, אבל הוא משתמש בחומרי המציאות של חייו, סביבתו וגופו בצורה הדוקה ביותר. בעלילה הוא רוצח את דמות הסופר, שקרויה בשמו, ובחלקי הגופה הוא יוצר פסיפס אמנותי, שיא של מטמורפוזה מרתיעה.

הרגעים החשובים בחיינו, רגעי הלידה, האהבה והמוות, (מי שאהב אינו כמי שלא אהב, מי שנולד ומי שמת על אחת כמה וכמה) כולם רגעים של מטמורפוזה שמבטאים יותר מכל את טבעם של החיים, את זרימתם , את היותם תנועה. לא מפתיע אם כך, שהאמנות, שהיא יצירת האדם, עושה הכל כדי לתפוס את השנוי , את התנועה ואת רגעי המעבר ולו בזנבם. ועוד פחות מפתיעה העובדה, שברגע שהיא מצליחה לתפוס את החיים, היא ממיתה אותם.

אצל בני התמותה, הכניסה לנצח, תמיד אפופה סרחון של גוויה.



אחד מאולמות התצוגה בברוקלין מוזיאום, ניו יורק,העצמה בעזרת גודל

למי שירצה להרחיב

על הגוויה כדימוי באומנות

כל העבודות הם של גילברט וג'ורג', מתוך הספר Gilbert & George , Tate Publishing

כתבה: באבא יאגה

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה