הכביסה של בינו - ספור קצר

בן ארבעים ושמונה היה בינו במות עליו אשתו. פתאום התאלמן. לא שלא היו סימנים. בעיות בריאות פה ושם. שסתום הלב לא היה בסדר. הרופא יעץ לה להאט את הקצב, להתאמץ פחות. לנוח. העוזרת הגיעה פעמיים בשבוע. הוא התחיל אפילו לעזור בעבודות הבית – לגעור בילדים. אבל מפה ועד מוות. מי חשב על מוות. ספרו לו אחר-כך, שככה זה בהתחלה. בקושי מרגישים. כשמתה, החסר הפתיע בקלילותו. על מה המהומה, בעצם. כאילו דבר לא קרה, ובכל זאת קרה.
טלפונים. מבקרים. "משתתפים בצערך". חברה קדישא. מודעות אבל. צריך לרוץ לבית הדפוס. אתה רץ. צריך לחתום על טפסים. אתה חותם. צריך לבחור נוסח. אתה בוחר. מהומה של חיים, כמעט שמחה. טפסים. שוב טפסים. שבעה. תעודת פטירה. כן. נולדה בתורכיה. בשלושים ותשע. באב. שלושים. כבר שלושים.
"מה מחיר מטר מרובע של שייש שחור?"
"איטלקי?"
"בטח, איטלקי."
ימים אחרים הגיעו. שגרה אחרת. רעננות. משפחה מתלכדת. כולם בשביל כולם. נועה חזרה הביתה. גרה כאן עם החבר. בינתיים. גדעון ממעיט לצאת, מאז שתמי נפטרה. הבית סואן, קם לתחיה פתאום, כמו שלא היה מאז שהילדים גדלו. מגוחך, בגלל האבל. כולם יחד נושאים בעול, משתפים פעולה בעבודות הבית. אחד מבשל, אחר מדיח כלים, עורך קניות. ארבעה צעירים גרים כאן. קומונה. אחוות משפחה. מתי היה קרוב כל-כך לילדים.
אפשר לומר, שכמעט בנעימים, בלי לכאוב עברה עליו השנה הראשונה.
נו, אחר-כך, בתום שנת האבל – לא נעים להודות, הרי הוא גבר צעיר עדיין – התחילו להכיר לו בחורות. לא. לא בבת אחת. בזהירות. חוששים לפגוע. נזהרים לא לזרות מלח על הפצעים. אולי התחיל מוקדם מדי. מה יגידו הילדים. אבל לאט לאט תכפו ההכרויות.
מאיפה נמצאו נשים רבות כל-כך. באו ימים של גשושים ראשונים. עור אחר. בושם. ריגושים. סדינים זרים. זיעה. רטט שנשכח, שנטמן משך דור, משך עשרים ושש שנים, משך שלוש מאות ועשרים ושמונה אלף ושבעים ושתיים שעות. ריבונו של עולם, איזו תשוקה בחלציו.
נועה עזבה את הבית. עברה לגור עם החבר. גדעון כבר חייל. מופנם מדי גדעון, דומה לתמי.
שנתיים אחרי מותה, היתה לו חברה קבועה. מה יש, החיים נמשכים, אומרים לו. שולה. דווקא נחמדה. אוהבת אותו. עוד מעט בת ארבעים, הרבה זמן לא נותר לה, אולי תוכל ללדת.
ילדים בגילו. מה הוא צריך את זה. ניסה להצטדק. להתחמק. כאב ראש לא מוכר הציק לו. אף פעם לא סבל ממגרנות. לא. לא בקודקוד. לא ברקות. במצח. הנה פה. לרוחב.
מה רע לך כך, טען לפניה, למה לך מסגרת.
משלא הרפתה, ניסה אחרת. הילדים לא יבינו. מוקדם מדי. ככה את נהנית מכל העולמות. אני זקן מדי, אין לי כוח. את שלי עשיתי.
לשוא. ככל שהתחמק, הלכו וגברו לחציה. רצה בה. אהב אותה. אבל להתחתן. כאב הראש במצח פקד אותו שוב. כל פעם קצת יותר מטריד. קצת יותר עמוק. לרוחב. תמיד לרוחב. בלילות, כשלא ישן אצל שולה, התגעגע לתמר. לריח גופה, בשנתה. דווקא בשנתה. חש את חמיצותו בנחיריו, בפיו. כאילו היא סמוכה עדיין, ראה אותה בחלומות. בהקיץ. יפה יותר משהיתה. מיחושי הראש הציקו לו בבקרים, בשעות המעבר שבין שינה לערות, כשהיה מתעורר פתאום מזיע, ממשש את עורו. גם החום לא היה אלא חומו שלו. משחזר פעם תשוש מהמשרד, הופתע שאיננה. כאילו לא מתה. בייחוד כשגדעון היה מגיע הביתה. קיבל רגילה. על מה ידבר אתו, שתדבר היא. כאב הראש פקד אותו גם במשרד. בדקות החלולות שבין טלפון לטלפון, בין פגישה לפגישה, בין טופס לטופס. הלו. למה לט טלפנה, למה לא הכינה כתונת נקיה, את הלבנה. תמיד הכינה. כל יום כתונת אחרת, ריחנית, ריחה טריות ועמילן.
אתה נפגש עם אנשים, בינו. צריך להיראות כמו בן-אדם, בינו. תודיע לי מתי אתה מגיע היום. יש לנו אורחים. בינו. אתה שומע אותי, בינו. נרדמת ליד הטלוויזיה, בינו. אף פעם אי אפשר לדבר אתך, בינו. בינו.
תמי, נפעם.
דווקא עכשיו התקשה בעבודות הבית. כמעט הסתגל אליהן.
כמו תמיד. לא. יותר מתמיד, שנא לתלות כביסה. כביסה מזויינת. מיחוש ראש ארור. איזו קללה רובצת עליו. גם כשצריך לתלות כביסה במרפסת. בייחוד אז. לא. לא ברקות. במצח. מעל הגבות. בעפעפיים, באשונים. סיגל לעצמו תנועה חדשה. כף ידו מחפה על עיניו. מאפילה על מצחו. ממה.
הכאב אינו מרפה. התרופות המחורבנות, אינן מועילות. גם שולה לא מצליחה לשכך את הכאב. גם מזמוטי המיטה. שתניח. חוטים גמישים מתוחים על מצחו לרוחב. חוטים פרושים בין הרקות. חבלים. מתיחה. עוד מתיחה. כמה אפשר למתוח. מישהו מוסיף ומגלגל את החבלים. מותח את עור המצח. חבלים קורעים את המצח. חותכים. לרוחב. לרוחב. עוד מעט יתפקע, המצח. לא החבלים. החבלים גמישים. לא ייקרעו. משַחֲקים במצח, במצחו. מותחים ומרפים, מותחים ומרפים. מי מפעיל אותם. מי מרפה. מי הודק. מה התכיפות. מה המניע. מה המנגנון. אולי מכשיר. מלחציים. גלגלי עינויים. שיטות ימי החושך. אינקוויזיציה. מה רוצים ממנו. הוא מוכן להודות. שיגידו. שיפסיקו. די!
גם בגרון מהדקים. בקנה. בושט. אבל במצח לא מרפים. כאילו רצו לצמצם את המרחק, להדק רקה לרקה, לחבר בין הניצות, למעוך את גולגלתו. להדק מוט כביסה למוט כביסה אחר. במרפסת. בטח במרפסת. כביסה על חבלים. דגלים של חולצות. גם תחתונים. סוודרים. סווצ'רים. סמרטוטים. כביסה סינטטית עם כותנה. סדינים, מגבות ובגדים צבעוניים. על החבלים. מהדקים. על מצחו של בינו.
בלילות דברו אליו. הסמרטוטים שהיו פעם חולצות, כותנות לבנות. סווצ'רים. סוודרים. תחתונים. אדומים. לבנים. כביסה נקיה, כביסה שלא מוינה. כביסה מלאת טרוניה.
אנחנו הכביסה שלך בינו. תולים על החבלים מקצה לקצה, בינו, צריך למיין. צריך לכבס, בינו. צריך לתלות. סמרטוטים מסריחים. לא יתלה אותם. אף פעם לא תלה. גם עכשיו לא יתלה. יד אחרת תלתה. קודם מיינה.
מה הערבוביה הזאת, בינו. כביסה סינטטית עם כותנה. פעם לא היה לך נאה. לא נאה לתלות כביסה, בינו, שהשכנים יראו. גבר תולה כביסה, על המרפסת, בינו. על המצח. פתאום נאה. תביט בנועה בינו, מערבבת הכל, כמוך מסמרטטת. צבעונית עם לבנה. הכל האדים. כבר לא מתבייש לעמוד על המרפסת. גבר תולה כביסה על המרפסת.
זיעה מחליקה על מצחו. גולשת בחבלים. גולשת במדרון האף, בהררי הלחיים, מרווה את גומת הסנטר. אינך חולם, בינו. המצח, המצח הוא הראיה, בינו.
שים לב, בינו. הקפל. בקפלים צריך לתלות, שלא ייראה הקמט. שום סימני תליה. צריך לייבש כמו שצריך. באהבה לתלות.
לא יתלה.
איך לא.
נו. כן. טוב. שיפסיקו. שירפו. שיניחו. הכל הוא יעשה. ישתדל. יתלה כביסה על המרפסת.
ואולי שולה.
תמי, מה את אומרת. מוטב יד של אשה, תמי.
מה אתה אומר, בינו.
הכביסה לא רוצה עכשיו יד אחרת, לא יד של שולה. מה אתה אומר, בינו.
מה, מה את אומרת, תמי.
הכביסה צודקת. בינו. קר לי בינו.
טוב, טוב, תמי, שלא יתנדף הריח, החמיצות הזאת עם הבושם.