על הקסם הקטן של חיי היום יום
על הקסם הקטן של חיי היום יום
בחדר השינה שלי תולה ציור שמן קטן של צבי שור. קניתי את הציור, כי אהבתי את תנועות המריחה הנדיבות, השטוחות של הצבע הכחול ואת שילובן עם הוורוד, צרוף כמעט על סף הקיטש ובכל זאת דבר אליי.
כשהתריס היה מוגף בחלקו, חדרו קרני האור מבחוץ באופן ששינה את הציור לחלוטין והפך אותו כמעט ליצירה של יעקב אגם.
מה הקשר בין ציוריו של צבי שור ובין אלו של יעקב אגם.
קשר אין, אבל מראה העיניים היה הראייה. שוב ושוב הסתכלתי בציור המתהווה כל רגע מחדש והודיתי על הקסמים והכשפים שמתרחשים לנגד עינינו בחיי היום יום ועל היכולת לראותם.
קסמים שאינם אלא נס מתחדש של תפיסה, יכולת לראות מחדש (וכחדש) דבר מה שראינו פעמים רבות, שהתרגלנו לראותו באופן מסוים.
אני נזכרת בציורים שצייר הכפור על השמשה, בילדותי עמוסת השלגים.
ילדה קטנה, הגעתי לחלון רק בזכות השרפרף, ניסיתי לראות את מה שמעבר לשמשה, את הרחוב המושלג, את הדמויות עטויות המעילים והצעיפים והכפפות שם בחוץ, אבל הכפור, צייר וירטואוז, טוטאלי שכמותו, השתלט לחלוטין על דמיוני. שעות יכולתי להתבונן בצורות הקרח החלביות, השקופות למחצה, שהשתנו כקליידוסקופ קפוא, בצבע הקרח השקוף, מראה מוקפא לכאורה, ובו בזמן עד כמה השתנה בכל שבריר שניה, עד כמה השתלט על הוויתי, רתק אל עצמו, לא אפשר לראות דבר אלא את משיחות המכחול שלו.
רק מי שעיניו חוו את עוצמת האור הישראלי, את אכזריותו הבלתי נגמרת, את יכולתו להכאיב, מבין עד כמה שונים המראות הנצבעים בצבעו, מאלו שמושח הכפור. ואף על פי כן, למרות השוני, מה רב הדמיון – הרי שניהם קוסמים, מכשפים מדופלמים, מבצעים את תעלוליהם סתם כך, כדי שנראה את המראות, שנבחין בהם, שנתעכב לרגע ונברך על הקסם הקטן של חיי היום יום, על היכולת להשתנות, לברוא ולהברא כל רגע מחדש או במלים אחרות, כדי שנחיה.
בחדר השינה שלי תולה ציור שמן קטן של צבי שור. קניתי את הציור, כי אהבתי את תנועות המריחה הנדיבות, השטוחות של הצבע הכחול ואת שילובן עם הוורוד, צרוף כמעט על סף הקיטש ובכל זאת דבר אליי.
כשהתריס היה מוגף בחלקו, חדרו קרני האור מבחוץ באופן ששינה את הציור לחלוטין והפך אותו כמעט ליצירה של יעקב אגם.
מה הקשר בין ציוריו של צבי שור ובין אלו של יעקב אגם.
קשר אין, אבל מראה העיניים היה הראייה. שוב ושוב הסתכלתי בציור המתהווה כל רגע מחדש והודיתי על הקסמים והכשפים שמתרחשים לנגד עינינו בחיי היום יום ועל היכולת לראותם.
קסמים שאינם אלא נס מתחדש של תפיסה, יכולת לראות מחדש (וכחדש) דבר מה שראינו פעמים רבות, שהתרגלנו לראותו באופן מסוים.
אני נזכרת בציורים שצייר הכפור על השמשה, בילדותי עמוסת השלגים.
ילדה קטנה, הגעתי לחלון רק בזכות השרפרף, ניסיתי לראות את מה שמעבר לשמשה, את הרחוב המושלג, את הדמויות עטויות המעילים והצעיפים והכפפות שם בחוץ, אבל הכפור, צייר וירטואוז, טוטאלי שכמותו, השתלט לחלוטין על דמיוני. שעות יכולתי להתבונן בצורות הקרח החלביות, השקופות למחצה, שהשתנו כקליידוסקופ קפוא, בצבע הקרח השקוף, מראה מוקפא לכאורה, ובו בזמן עד כמה השתנה בכל שבריר שניה, עד כמה השתלט על הוויתי, רתק אל עצמו, לא אפשר לראות דבר אלא את משיחות המכחול שלו.
רק מי שעיניו חוו את עוצמת האור הישראלי, את אכזריותו הבלתי נגמרת, את יכולתו להכאיב, מבין עד כמה שונים המראות הנצבעים בצבעו, מאלו שמושח הכפור. ואף על פי כן, למרות השוני, מה רב הדמיון – הרי שניהם קוסמים, מכשפים מדופלמים, מבצעים את תעלוליהם סתם כך, כדי שנראה את המראות, שנבחין בהם, שנתעכב לרגע ונברך על הקסם הקטן של חיי היום יום, על היכולת להשתנות, לברוא ולהברא כל רגע מחדש או במלים אחרות, כדי שנחיה.
נכון. היכולת לזהות שינוי או להשתנות נותנים משמעות חיובית לחיינו.
השבמחק