יומן שתיקה

יומן שתיקה

ברחתי לשישה ימי שתיקה. השתיקה לא הופרה על ידי טלפון, סמרטפון, טלוויזיה ושאר מרעין בישין, שהתחייבנו לוותר עליהם מראש. החסך במלים נאמרות ובתנועה (ישיבה ללא ניע), הפנו את המבט פנימה לגוף שהוגבל לישיבה ולתודעה דוהרת, שרצתה למלוך. הם דיברו. כמה סבלנות צריך כדי לעקוב אחריהם. איזה פרא היא התודעה. המלים נאצרו ונשמרו, נארגו כמעט מעצמן וביקשו להיכתב.

ב"יומן שתיקה" ניסיתי לתפוס את הבלתי נתפס, לתעד תודעה חומקת, להיאחז בזנבה. אולי ההיפך ממה שנתבקשתי

 

14.6.26

ברוכה הבאה, תשוקה.

מי אַתְּ, אולי אוכל להדביק לךְ פָנים.

אני ממתינה, נושמת, מוותרת על פָנים, סוס התשוקה דוהר בי ללא רסן, מדליק איברים, פורץ גבולות, שור נגח, שכחתי איך קיומך, יצר.

שמחה מציפה אותי, כמעט חונקת.

אחר כך, על משכבי בלילה, באות הפָנים, רפים כתפיים, שכמה נוגעת במותן, נמתח צוואר, נפער פה, נפערות שפתיים, איברים זקורים, נכונים.

זיכרון.

 

15.6.26

בארוחת הבוקר, הזמן מסתנן, זוחל בין הרמת מזלג לרעותה, בין נטילת כף לנטילת סכין, הבליעה מצוָה על השיניים, מַלכָּה על הלשון, מכתיבה קצב לעיסה. הירקות בצלחת, התבשילים, מצייתים לה, אני מוכרחה לאכול לאט. התודעה מאיטה את קצב הגוף. 

 

אחר הצהריים ההליכה שלי לא יציבה. התודעה מסמנת, מזהירה, רגל שמאל מתנדנדת, פְנים כף הרגל פוסח על הקרקע, פוסע כאילו לא היתה שם, כאילו האדמה דחתה אותו. כאב בשוק ימין. איך מחזירים שיווי משקל לרגל שמאל.

בלילה, תוכפת הַהשתַנָה.

 

16.6.26

מנזר האחיות ציון, עין-כרם, ירושלים, ירוק.

בריטריט השתיקה מתחלף היחד בְּלְבָד לסירוגין. אנחנו יושבים יחד, שותקים כשעה. אחר כך, חצי שעה כל אחד שותק לעצמו, מתַרגל מה שבא לו, מודֵֹט מול הנוף, תופס עץ, פרח, סוֹפֵר עלי כותרת, מכין תה, מצעיד רגליים כאילו נולד עכשיו, זה עתה למד ללכת, וחוזר חלילה, משבע בבוקר עד עשר בלילה. הארוחות מתקיימות בזמן התִרגול החופשי. בשתיקה, כמובן. חצי שעת למידה לפני הצהריים, חצי שעה לפנות ערב. בשעות הלמידה, השתיקה מופרת בשאלות.

 

"מה עם שמחה," אני שואלת. "עם חיוך, מה."

"מה זאת חוּמרת הסֶבֶר הזאת, מוֹדֶטים, בְּרְר, מפחיד." אני ממשיכה.

מסכה נושרת מפני המנחֶה, חוּמרת הסבר מתחלפת בחיוך.

שמש זורח. ויהי אור, בראשית ברא אלוהים, אור סגול, אור צהוב. חברותא, פישוק שפתיים. הן תופסות מעמד ראוי, מתמקמות בין אוזן לאוזן. הקלה. הכל מחייכים. המסתי קרח, הפשרתי לבבות, או שנדמה לי.

 

ההתרחשות לא הסתיימה, היא מתהדהדת ביני לביני, מעסיקה את התודעה, מתדַייקת. לא על השמחה הייתי צריכה לשאול, אלא, איך להביע אותה בשתיקה, למרות השתיקה. אני מתקנת את עצמי.

בעלת הסמכות  בתוכי פותחת עלי פה גדול, נוזפת, יש לה מה להגיד. תִלְמְדי לדייק, היא גוערת בי, מעליבה.

למה חוּמרת סבר של אחרים מפחידה אותי, למה היא משביתה את שמחתי, מתה לדבוק בי. מניין לה הכוח, למה עלי. עד כדי כך שָביר בתוכי, ניתן להשפעה. סְטמְפְל אני צריכה. אישור לשמוח, אישור לשאול, אישור לנשום.

הכאב בברך שמאל פג. אני נושמת.

כתף שמאל מזכירה את קיומה, ממַקדת את התודעה.

גם שלפוחית השתן מתעוררת. איתה מתעורר גם הציות, הצורך למלא את רצונה, בקשה, תחינה, תִראו אותי, אני פה, רצה לשירותים.

השלפוחית שוקטת, אני לא צריכה להשתין. קסם התודעה, מי יתן ואמשיך למדוִט עד יומי האחרון. שמחה תוקפת אותי, מקפיצה. מתחשק לי לצחוק, להשתובב, להתפרע.

 

מה איתכם, חמוּרי סבר, מוּרְכני ראש, חבריי לוויפאסנה, יש או אין אישור לשמוח. בלי להשמיע קול, צחוק סוחף את איבריי. עצום, חזק, מי צריך את האישור שלכם, על הזדהות אני מדברת, לא על אישור.

תִראו אותי, נושאת את ישו, אני, הייתם מאמינים. הצלב, הפצעים, הייסורים, מִתָמיד, מאז שראיתי אותו צלוב על קירות, על איקונות, על ציורים, צווארים, פסלונים, על השולחנות ועל המזבחות הקטנים בשולי היער ועל השידה הקטנה, שסמוכה למיטה של חברה אחת ושנייה ושלישית. איך מנִקבי המסמרים שטף אותי הדם, איך טפטף ואיך זרם וכיסה את ההמון שנאסף, והטביע אותו ואת העולם ואיך הוא מטפטף עדיין, מטפטף, טיפ, טופ מאז, רק העוצמה משתנה ואין מלים. לא רק בנקבי המסמרים הדם, אלא מכל הנקבים והנקבוביות הוא זורם ומטביע ומגלה ומסתיר. הכל דם.

אני בת חמש וילד בחצר צועק לי, יהודייה מכוּנמת, אַת צלבת את ישו, אַת.

והחצר וכל הכניסות וכל החלונות למעלה עד קומה רביעית והמרתפים למטה צורחים איתי "לא!"

איך מאז כל הדם והדמעות מטביעים, כאילו באמת צלבתי אותו.

 

די, לא מנפיקים פה אישורים, על כאב אני מדברת, שלךָ ושלו ושלי אולי. השלפוחית שלי עדיין שותקת.

סֵבֶר חמור, חבריי המוֹדֶטים, כמו נזירים קתולים, לא נזירות, כאילו האיסור לצחוק היה איסור מדאורייתא, תורה מסיני, אני מתפקעת מצחוק. הוא מתפשט מהסרעפת, מטפס לקירות, ש... תנו לו לזחול, עוד רגע יפתיע.

 

השכן שלי?

כן. השכן ב., מה לו ולשתיקה שלי, השתרבב, זוחל בין התאים או אינני יודעת מה, מוריד אותי לקרקע, מתחת לקרקע, לביוב. עם כל המדיטציה, אני לא יכולה לו. אני מציצה בשעון על הקיר ממול, חצי שעה בחדר המדיטציה הוא דבֵק בי. בדקות שעוברות אני מנַהלת איתו שיח ושיג, לא עם הזמן שחולף, עם ב. השכן.

בן-זונה. חודשים מתכננים בוועד הבית להחליף צינור ביוב ומְנוֹל, שנסתם לעיתים קרובות. בדקו מה, מי, נועצו באינסטלטור כוכב, בעל ניסיון. יש תוכנית למנוע את הסתימות הבאות, יש מחיר, יש מחיר לכל דייר, השכנים מתבקשים להעביר כך וכך, כל אחד לפי גודל דירתו. הרוב העביר, לנותרים נשלחה תזכורת, רק אז, עם התזכורת הוא התחיל לחתור נגד התוכנית, רצה לצלם את הצינורות, כאילו היה במאי קולנוע מלא תשוקת יצירה, כאילו היו החרא ונספחיו כוכבי הוליווד, לא פחות.

אני, הביוב עולה לי לראש, גם השכן. כך אגיד לו, אני מכינה נאום, רואה הנהונים של שכנים אוהדים, רווה נחת, מזדקפת.

"איפה הייתָ, כשהיתה סתימה, כשהחרא הגיע לי לקרסוליים, איפה היית כשהזעקתי שכנים לעזרה. לא ציוץ ולא קול, לבד, ריח החרא באפי, הזעקתי בעל מקצוע, פעם, פעמיים. לפניי עשו זאת אחרים, לא אתה. עכשיו, עם תזכורת התשלום אתה נזכר וכך הלאה וכך הלאה.

 

השכן פותח את הפה לענות. ריבונו של עולם, כעס משבש לי את הלשון, את הגיון הנאום. הלך עליי, יחי הביוב. אני מקליטה אותו בראשי, את הביוב, את הגלים, את הוויכוח, מה שאני אעשה לו.

'מדיטציה', אני מזכירה לעצמי, אבל התודעה בשלה, ביוב.

הצילו, אני לכודה בביוב, הַחְליפו את המְנול. התודעה הסוררת שלי חוזרת על פרטי הנאום, זוחלת על חוליות הגב. אני בוחנת טעויות, מתקנת, מנסחת מחדש, טופחת לעצמי על השכם, מתנפחת, אני אראה לך, השכן ב.

שלושים דקות, אלף שמונה מאות שניות של ביוב, זורם בתוכי, מסריח, סותם. מופת של מוֹדֶטית. איפה הגוף, כשאני צריכה אותו. אף איבר אינו כואב, הכל מנותב לאגרופים. בכוח הכעס אני מכה בב.השכן.

תודה לב., תודה לביוב.

 

מִרקע תָחום, רחב למדי, מכחיל מול עיניי. בניין עולה, צבעיו מתחלפים, זוהרים, צהוב, ירוק,  סגול, אולי מרוקו.

הבניין נחלק לאורך. אני קוטעת את הרצף, מציצה בשעון, עשר דקות לסיום. ככל שקרב סופה של שעת התרגול, הכאב בין הכתף השמאלית לשכמה גובר, שלפוחית השתן מזכירה את קיומה, מטרידה. אני מצליחה להזכיר לה מה ומי פה הבוס.

הלסתות מתכווצות, מתהדקות סביב שפתיי. כאב ברקה השמאלית, בזווית עין שמאל, סמוך לאף.

פתאום צהוב, אין סוף לזוהר צהוב, כאילו יד נעלמה פיזרה שפע של פרחי שיטה, הרוח נשב ומצע השיטה החוויר מעט, שוב ושוב החליף צורה. אור צהוב נקטע, מתפזר לכל עבר עם גוֹנְג הסיום.

 

פתח פיך ויאירו דבריך, אני רוצה לצעוק לו, למנחה. נאום, שוב אני מכינה נאום. מילות שכנוע מתגבשות למונולוג, לבקשה, לתחינה לחוס על אוזניי הערלות, על השמיעה הנחלשת או על החרשות הזוחלת שלי ושל עוד כמה מודטים מזדקנים.

 

"מי ייתן ואהיה משוחרר מסבל ומסיבותיו

מי ייתן ואהיה מוגן ובטוח

מי ייתן ואהיה רגוע ומאושר

מי ייתן ואהיה בריא בגוף ובנפש\ מי ייתן ואהיה ללא כאבים

מי ייתן ואקבל את עצמי משתנֶה מרגע לרגע"

מהדהדים בראשי משפטים לתרגול מֶטָא. מטא היא מדיטציה לאהבה, לחמלה, לרצון להיטיב.

למה, אם כך, מנחֶה, לא תיטיב, למה לא תגביר את קולך, אני טוענת ביני לביני, הנה, לדוגמא דמוסטנס, משה רבינו.

בחייך, אני כמו ממשיכה, בחיינו, למד לדבר, מַנחֶה, לא דומֶה קול פנימי לקול מושמע לזולת, בקבוצה על אחת כמה וכמה. סולם קולות מתקיים בין שתיקה לדיבור. תְמַלל, אל תמלמל, מנחה.

 

מלים מתארגנות בראשי למשפט. אילולא המלמולים, אולי הייתי דתייה, אבל המלמולים הבריחו אותי מבית הכנסת. למרות שמיעתי החדה אז, לא הבנתי דבר. ביום הכיפורים, לא הצלחתי לעקוב אחרי התפילה. בבית, בליל הסדר בארץ שם, עדיין לא הבנתי מילה בעברית, דהר אבא ז"ל על פני האגדה במלמולים, בלאוו הכי לא נבין, חשב. רק אליהו הנביא יכול לדהירה ולמלמולים. עטוף תכריכים ניצב מאחורי הדלת, אבל לא עבר את הסף, לא נגע בכוס היין שיועדה לו, רק הפחיד, צימרר את גבי. שיניי נקשו.

 

17.6.26

בשיחה על שינויים וארעיות, מישהי מהקבוצה מספרת על כאב, על האפשרות להתעכב, לשהות, להתבונן בו.

"כמו שאני מומחית לשמחה, אני מומחית לכאב," אני מעירה. מיד, תוך כדי אמירה, אני חשה בפח שטמנתי לעצמי, בחוסר הדיוק, בניסיון להרשים. אני מכה על חטא, כועסת על עצמי. איפה, איפה יושב בגוף הכעס. קו נמתח בין אוזניי, הקו עובר  במרכז השפה התחתונה, גולש לסנטר, מושך אליו את האוזניים, שמתקפלות לעברו פנימה זו לזו. פניי כמו ספר שנסגר. האוזניים מושכות פנימה את השכמות. לא רק הפָנים, הגוף כולו מתקפל פנימה, מתכנס מהצדדים  למרכז, מתנקז לטבור, לגרון. כמעט בכי.

עלבון הטעות, עלבון חוסר השלמות, עלבון הסרטן ניצבים מולי.

אני קמה על עצמי, איזו אינפנטיליות.

 

המנחה טועה באיות כּאֵב.

כְּאֵב, כּ-אָב, אני משחקת באותיות. בצלקת מהניתוח בסרטן הראשון שלי, בברך שמאל - אלפי דקירות רוחשות, נְמָליוֹת, סיכָתיות, מספרות סיפור אובדן. אמא מתה בסרטן, אבא התאבד. משם, משומה זערורה על הברך התחיל הסרטן, שלא כאב.

 ציפור בלי שם ידוע מצייצת, על הד הציוץ  אני עפה מהגן של מנזר האחיות ציון  ל-Dolny Slask (שלזיה התחתונה) לחופשה בכפר, ששמו לא זכור. אני בת חמש וחצי. על שמיכה פרושה בתוך ירוק עוטף, ליד ערוגת עגבניות מאדימות, חיִימק ודוֹרוּניָה, בני דודי, ישנים שנת צהריים. אני לא ישנה, דודה מָלָה נתנה לי ג'וב לגרש את הזבובים החגים סביב, שלא יציקו לילדים. שנים כעסתי עליה. לא עכשיו. אני מנופפת בעיתון מעל הישנים, הזבובים והדבורים סרים למרותי, אני חלקיק, אני תנודה, אני תנועה, אני רוח, אני זבוב. אני סליחה.

 

קרירות הקיר בחדר המדיטציה בגבי. התודעה, ציפור, מדלגת לה לקרירות אחרת של קיץ, עולה מִפִתחו של מרתף פחם, שם אני יושבת על מדרגה, תחילה מלטפת את מדרגת האבן מעל פתח המרתף, אחר כך את עור ישבני.

בז', רבדים של בז', מרבדים, צורות גאומטריות באפור, זעירות, חולפות לנגד עיניי על הבז', פלאי צַיָיר התודעה, שאינו עוצר. איך הציירים המודרניים מצליחים לתפוס שברירי זמן, איך הם זוכרים, איך הם בוחרים, איך הזעיר והמופלא אינו חומק, איך הכתם.

פתאום, נמוג הבז', מיצה את עצמו, במרחב התודעה כחולים וסגולים. נהרות  של שחור זורמים, פולשים מימין ומשמאל.

צידו הימני של הגב שלי צמוד לקיר, פרוש היטב, השמאלי איננו נוגע, חסר. לחץ בשלפוחית. העור מעל ברך שמאל מתוח, מעל שוק שמאל גם כן. הנמלים באות. אני פוקחת עיניים, לראות אם כָּלָה הזמן. עייפות גדולה של הגוף. אני מתנמנמת בישיבה. בדקות שנותרו עד סיום הישיבה, אני נאבקת בשלפוחית.  כאן ועכשיו אני לא יכולה להרשות לעצמי להרפות. כדור של סגול גדֵל לנגד עיניי, זוהר, אצור בין הזרועות. האם אוכל לבלון השלפוחית.

 על פילם התודעה בחלקו העליון רצים גווני כחולים, שמים שאין להם סוף, עננים לבנים קלי נוצה נודדים. למטה ירוק, בדים נאיביים של צייר נדיב, שופע צבעים. כחול משתלט, מתחלף בסגול ושוב הצהוב.

  18.6.26

 הכחול\סגול, צבע קליידוסקופי, משתרע על נוף העין הפנימית,  מתעדן לאט, לפעמים מתיר כניסה לצהוב. כתמי צהוב חסרי קווי מתאר מתחלפים ביניהם, משיגים זה את גבול האחר במתינות, בהדרגה, בדממה, אין צורך באצבעות לסובב את הקליידוסקופ, אין צורך בטכניקה ולא בשיטה.

הצבעים נמהלים זה בזה, כאילו היו מים.

זורמים, מתפלגים, יפים, אלוהיים. על טוהר הצבע והצורה, בלי להמשיג, בלי לתת שמות. כמו על גל, אני נישאת על מרבד של יופי סגול צהוב.

 פתאום, אוזניים, מה הן רוצות עכשיו. השפה התחתונה נחצית, הפָנים מתקפלות פנימה, נדחסות, העלבון, מה זה עושה.

גירוי מתפשט בזווית עין שמאל, סמוך לאף, עלבון אי הדיוק, עלבון הבעה מוטעית, עלבון בחירת המילה הלא נכונה. האמנם, אני מתקשה להאמין.

אמא שלי עם סרטן בלוטת התריס, כל כך רצתה לכתוב, להביע, אילו יכלה, אילו אפשרו לה, אילו החיים אפשרו לה.

אני מכחכחת בגרוני למרק אותו, להחליק את החספוס, את הצרידות. למצוא במקומם את המלה הנכונה. נקי שיהיה, מדוייק. אחרת תילכד הטעות בגרון, תיתפס בעורף, תתפשט לשכמות, תְּשַׁתק.

מטה, מטה, רְדו שכמות, תנו לנשום.

"לא משנה מה, מבחינה לוגית, כאיש מדע, אני לא יכול לקבל את הגלגול בבודהיזם," אומר ח., מגיב להסבר של המנחה על הנטייה האנושית להיאחז.

בהבזק של רגע, אני תופסת מה שלא תפסתי עד כה. גלגול כְּפָן של הִשתנות מתמדת, ניסיון לערער את הגדרת ה"אני" , לא עוד "אני" מקובע, תָחום, נבדל וקיים, אלא אני משתנה, זורם. עם מעבר הגוף מחיים למוות, יחול המעבר ממוות לחיים וחוזר חלילה, גלגול.

ביציאה ממנזר האחיות ציון, נהג המונית, שהוזמן לפני ארבעה ימים ממתין לי. שישים ₪ הוא פוסק. הרבה יותר מדי על נסיעה באמצע היום מעין-כרם ל"שערי צדק". לא שמתי לב, שלא הפעיל מונֶה. על אותה נסיעה חזור, עם מונה, גם כן ללא פקקים, אשלם ארבעים ₪ בלבד.

"אַת בסדר?" שואל הטכנאי מימיני, "את בסדר?" שואלת האחות משמאלי, בודקת אם המחט בווריד זרוע שמאל במקומה. אני מונחת בגליל מכונת ה- MRI. MRI מח. רק משתי המלים האלה, אפשר היה להתחרפן.

הטכנאי מכסה אותי בשמיכת פיקֶה. השמיכה דקה, עוטפת את גופי, משקלה תואם את איבריי, מפעיל עליהם מידת מגע נכונה.

"אני בסדר," אני עונה באיפוק, צוחקת בליבי.

מה קורה לי, במקום לספור את הימים שנותרו לי, אני שקועה במרחבי תודעה מתחלפים, בצהוב שלובש ופושט צורה, מתגלגלת בגווני אין-סוף.

"אַתְּ רוצה מוזיקה?" הוא שואל.

כן, מוזיקה קלאסית חסרה לי לחגיגה. רק שלא ישמיע לי את "העלמה והמוות", אני אומרת ביני לביני בלי להניד עפעף, שוטֶה הכפר מדבר מגרוני, יחד אנחנו מתפקעים מצחוק.

סגול וצהוב - אני מולכת עליהם. רוִֹתְקו אפס בהשוואה לסגול ולצהוב של התודעה שלי. באדום רותקו מנצח, לי מתגלה האדום פעם ביום, אם בכלל.

הצהוב שבמרחב התודעה נדחק מפני פניה של חביבה, היום בת מאה וארבע. היו ימים שנפלה, שברה את האף, כל פניה היו פצע וחבורה, לא אחת אושפזה ב"הדסה", אבל חביבה לא התלוננה, "אני אוהבת את האוכל בהדסה," אמרה, אני נזכרת, מתפקעת מצחוק. בת צחוק משחררת. חביבה מניחה לי. מוזיקה. בין נקישות הפטישים של ה MRI-, אני לא מזהה את היצירה, איזו בורות, אני צוחקת ביני לביני.

הפוגה בין הנקישות.

שקט?

"את בסדר?" שוב עולים הקולות. "בסדר, אני רוצה להמשיך," כמעט נפלט לי.

קר וחם לי לסירוגין. חומרי הניגוד פושטים על העורקים, על הדם. אולי על הוורידים. הסגול עט עליי, מרהיב בגווניו המתחלפים, מציל בצורותיו, מרגיע, כאילו שר לי שירי ערש.

הד"ר שמוציא את מחט העירוי, עושה זאת בעדינות רבה. אני מכירה לו תודה על כך, מבחינה בפגיעותו, בספחת על עור הקרקפת שלו, אף שקודם לכן לפני ה -MRI, המריתי את פיו. כן חומרי ניגוד, לא חומרי ניגוד, התווכחתי. ד"ר מארֶק רסקוב, אני קוראת בתווית על כיס חולצתו הירוקה. אנחנו מאותו הכפר, דוקטור, אני רוצה לומר לו וסותמת.

אחר כך, הֶמַטוִמָה ענקית מתפשטת ממקום העירוי, תופסת שטח עור, משליטה כחול.

למה לא הזכרתָ לי ללחוץ על מקום הדקירה, ד"ר רסקוב.

כמו למסעדת פאר מוכרת, שכבר בקרתי בה, אני נכנסת לבית הקפה בבניין האונקולוגיה החדש. נצח עד שמחממים לי את הפאי, אני מברכת על הרעב שתקף אותי. ארבעים ושישה שקלים לפאי תרד, לא זול. להפתעתי הפאי מגיע עם סלט. סלט חתוך גס בספל מקרטון, צר מלהכיל. איך אפשר לדלות את עלי החסה בלי לפזר אותם על השולחן. לתורת ההגשה הישראלית פתרונים, אני נהנית לפזר כמה.

אדום, אדום של תותים, לא של רותקו.

בתותים אני מקנחת את הארוחה ובאוכמניות. האיש במזנון הסכים לרחוץ לי אותם. במנזר האחיות ציון, כיאה למנזר, לא היה מן האדום האדום, המפנק הזה, גם לא מן הכחול, אבל בכניסה ל"שערי צדק" התקיים ביום חמישי שוק ירקות ופירות. אני מפנטזת על צלחת האדומים שתקשט את שולחן הכיבודים במנזר. תות, איזו חגיגה, לעין, לחייך, ללשון. החיים תותים.

 ביציאה מבניין האונקולוגיה, איש הביטחון גואל אותי מהצמיד הירוק ששכחתי להסיר, יש לו הכל לאיש הזה, גם מספריים. תג חולת הסרטן נושר ממני עם הצמיד. אני סתם אחת.

"שבי, המונית תגיע לפה," הוא אומר ומוביל אותי לספסל מחוץ לבניין. הלוואי איש ביטחון כזה לכל חולֶה.

"תודה רבה לך, זה בשבילך," אני נותנת לו את קופסת האוכמניות השנייה, שתכננתי לטרוף.

במונית, בדרך חזרה לִשתוק, כאב לא מוכר, לא אנושי בעוצמתו מפלח את חגורת הכתפיים שלי, מכתף אחת לאחרת, סוחף גם את העורף, לרוחב. שיתוק, אני בפאניקה.

לאן נעלם שוטֶה הכפר, כשבאמת צריך אותו. נשימה, עוד אחת, אף-על-פי-כן, אולי לא שיתוק. בזהירות, לאט, עצב אחרי עצב, תא אחרי תא, אני מזרימה אוויר, דם, מנסה להניע את חגורת הכתפיים, להוריד את השכמות, להצמיד אותן לגב, לכליות. להתראות, כאב.

להתרחץ, לשכב, להרפות, מה קודם. בחדר הצנוע במנזר, אפיסת הכוחות מושכת את איבריי מטה.

לחדר המדיטציה, אני מאחרת להיכנס, הכול כבר ישובים. בשעת המדיטציה הקרובה לא יהיה מַנחה. העייפות אינה מניחה לי. חם. גופי בוער. שתי כוסות המים, כפי הנראה, לא שטפו את חומרי הניגוד מאיבריי. החזייה מציקה לי, מצירה את בית החזה, את הנשימה, מסמנת בגבי קו חזייה, אני מוכרחה לפתוח את הלוכסנים.

הסגול חוזר אלי, צבע החוכמה, העילוי, קראתי איפשהו או המצאתי, מתפשט מתחתית מִרקע התודעה, הכיוון - מעלה. ייגע בשמים, יעשה שם פעלולים, גלגולים, מופע שמימי של אסטטיקה. פיליפ פטי.

כאב חד בחלקה העליון של חגורת הכתפיים, אופקי, גם הפעם נודד לעורף, חזרה חיוורת על הבכורה במונית, אני מתנחמת. מזיעה.

כתמי סגול, פסים לאורך, לרוחב, בלי סדר, בלי צורות מוגדרות. הסגול מחליף גוונים.

כשמושב המנחה ריק, אני מרשה לעצמי לנוע הרבה יותר. השוטר בתוכי אינו חזק דיו, גופי יכול לו. דקירות תוקפות את שוק רגל שמאל, את העור. רגלי חסרת מנוחה. סגול. עדיין סגול. דבר מה מתרחש בגוף, כוח עצבי לא מוכר, עצוּר, מת להניע אותי. אדמה, חמרא נערמת מול עיניי, הר נישא מתחתית התודעה, מימין, פולש לאמצע, פוגע בגוש שחור, שמתעצם משמאל. כובע סומבררו שחור.

לרגע אני פוקחת עיניים עצומות, אחד המודטים ירד מכסאו, לאט משתרע על הרצפה. יש לי אישור לעשות כמוהו, כשהגוף יצווה. תנו לי אישורים, תנו לי אישורים, בבקשה.

אני צמאה, הגוף רוצה להתנקות מחומרי הניגוד. שוב אני פוקחת עיניים, שולחת יד למחברת שמונחת לצידי. המודֶט ששרוע על הרצפה מתקרב לשעון העצר. גוֹנְג.

הרגליים כושלות. היציבות שהשבתי לעצמי בימים הראשונים של הריטריט נסוגה. אני גוררת לגינה כסא פלסטיק לבן, מביטה בְּכֶּרם מגודרת, בעלוות גפנים, בשריגי גפן מטפסים בירוק עז, עלוות עצי הזית מחווירה לעומתם, בצמרות ברושים ואורנים ובכל הירוק הירוק הזה, שאני מתקשה למלל. המבנים של בית החולים "הדסה" מאיימים מלמעלה, מבשרים חולי, מבטיחים סוף. איזה כיעור. ענפיו של הרדוף ופרחי הבורדו שלו חסים על ערוות "הדסה", מנסים לכסות. שעת חסד של בין ערביים מביאה איתה רוח ירושלמית מלטפת, מפיגה חום. וטוב.

כשאני נכנסת לחדר המדיטציה, המנחה, שידע מראש על ה-MRI שלי ואף-על-פי-כן אישר את השתתפותי בריטריט, אין זה מקובל לקטוע רצף של שתיקה, יָשוּב כבר במקומו.

כשהוא רואה אותי, חיוך מאיר את פניו. הוא לא מגביל אותו, לא עוצר. נדמה לי, שאף פעם בחיי לא קיבלו אותי בחיוך כזה, לא אבי, לא אימי, לא אחי, לא בני ואף אחד ממאהביי לא חייכו אלי ככה, לא הכילו. כאילו נשטפתי בגשם מתוק של שוקולד. שוקולד מריר, לא מתוק מדי, אולי גם תותים. שטופת שוקולד אני תופסת את מקומי בחדר.

הדמעות זולגות מעצמן.

איזה עלבון כל הסרטן הזה, איזה בן-זונה. מה מצא לו דווקא להתלבש על הגוף הזעיר, היפה שלי. בגיל שלושים.

עלבון הברך המנותחת לפני חמישים שנה, עלבון הפגם, עלבון החולי, עלבון אי השלמות קם בי שוב, תופס ראש, מאיים להטביע.

שלפוחית השתן על סף פיצוץ. חומרי הניגוד עשו בה שָמות. יותר לא אסכים לשום חומר ניגוד. מצידי, שלא יעשו עוד MRI .

שוק הירקות והפירות בחצר "שערי צדק" שב ברוב הדר למרחב התודעה, קופסאות התותים, האוכמניות באריזות המרובעות, ברוכים הבאים, בבקשה, להשתהות פה, לא לברוח. המסר נקלט, התותים עדיין פה, בראש, הפעם סדורים על צלחת לבנה.

19.6.26

תנועות בלתי פוסקות, קצרות, קטנות, עין זר לא תבחין בהן, מונעות מהגוף לשקוט. יש מדיטציה, אבל אין רוגע. סוף-סוף, כרבע שעה לפני תום התרגול, הצצתי בשעון, שקט, בהירות. ברוך הבא, יום חדש של חיים.

 בשיחת ההנחיה, כולם לוחשים, כולל המנחֶה, רק השלפוחית שלי צורחת, הבטן מצטרפת, פי הטבעת גם כן, רק אותן אני שומעת. לכי תלַמדי את בני המעיים ללחוש כמו מודֶטים. אני מתחרפנת בגלל השלפוחית, בגלל פי הטבעת, איפה הנימוס שלכן, איפה הציות. אוזניי הערלות קולטות שברי דברים נלחשים, מוחי מנחה את התודעה, רוקם נאום נקמה.

ככה אכניס להם למודטים: (להלן הנאום)

"חבריי השותקים,

מה שבלבכם, בלבכם, שִמרו עליו מכל משמר, אבל אם בשיתוף תבחרו, פִתחו את הפה שגם החרשים ישמעו.

להיטיב באתם, היטיבו עם עצמכם, היטיבו עם המאזינים, התאימו את הקול לשומע. אם הוא עיוור געו בו, אם הוא חירש הרימו את הקול, גם אלוהים בכבודו ובעצמו הופיע בברקים וברעמים, בסערה הופיע, לא בקול ענות חלושה." התודעה שלי טוחנת מים, טוחנת את הנאום.

"דווקא השתיקה, שאנחנו שרויים בה," אני מנסה לשכנע, בעיקר את עצמי, "מזמינה לבחון את הקול, את הלחישה, את המעבר משתיקה לדיבור, את ההבדל בין שיח פנימי לדיבור הנֶהֱגֶה בקול רם באוזני הזולת.."

שוב אני על מיטת ה-MRI, כולי נועם, צחוק מתפשט, כובש, ממיס את איבריי.

שתיגמר הישיבה הזאת, שאוכל להמשיך ולתעד את שאינו ניתן לתיעוד.

דוּרך, דוּרך אני רוצה לחדור, להבקיע את קליפות התודעה.

כאב פולח את זווית עיני השמאלית, קרוב לאף. אצלי אין חדש בתודעה, תמיד משמאל, משמאל נפתחת הרעה. עין שמאל, אוזן שמאל, ריאה שמאלית, ברך שמאל, ממנה הוא  תקף לראשונה, אדון מוות. התחיל בקטנה, הממזר, התיישב, ארב, משם יוכל לי.

עד אז, אדון מוות, רד ממני, תן לחיות. רד מעין שמאל, רד מאוזן שמאל, רד מהריאה השמאלית, עוף. אבל אם לדבר תרצה, דבר, אקשיב לך.

כלום, שותק המוות שלי, גם הוא בריטריט שתיקה.

עין שמאל נרגעת, הגוף כולו נוכח, נושם.

סגול על התודעה, מלך, בבת אחת, בפראות הוא מתחלף לכחול כהה. שמי לילה, כמעט לילה, ירח, כוכבים, הכל נכנעים, נסוגים בפני הסגול. יחי הסגול, יחי הסגול, וכבר הצהוב מזנב בו, תחילה מצטנע כתם קטן, תנו לו לַצָהוב, תנו לו להתפשט, לזהור. הוא מומחה בזוהר, הצהוב.

גונג, ושקט בעולם.

אני מרימה את המחברת, ממללת תודעה, מעידה.

הבן שלי מפַחד, אדון מוות, הבן שלי מפחד ממך, אדון מוות.

אני חייבת להגיד לו, שלא ידאג, בזכותו למדתי לאהוב.

בזכותך, ילד שלי, בזכותך, אני יודעת אהבה.

מוות, לא מוות, קטן עליך, בן, אם יכולתָ ללַמד אותי אהבה, הכל תוכל, הכל תוכל בלעדי.

תנודות, גלים, גלים בסרעפת, מה מתרחש בסרעפת, כמו סערה בסרעפת, ריגוש לא מוכר. הסרעפת מפעילה את עור הגב, מנסה לפתל, לשחרר אותו משולי חזייה, מתפרים גסים מדי. להתיר או לא להתיר את הקרסים.

השעון על ידי השמאלית  והרצועה הירוקה, שאני אוהבת, הצטרפו לקנונייה, מַציקים, מתהדקים סביב שורש כף היד, לוחצים. אני מסירה את השעון, מניחה אותו על הרצפה סמוך למושב. אבל הוא בשלו, כאילו לא הסרתי אותו, כאילו התלפף עדיין על שורש כף ידי. פנטום. הידוק רפאים.

על מרקע התודעה מרצפות רבועות, אפורות וחומות, מסתדרות בשורות, משחקות לפניי. קודם לכן, בשבילי המנזר דרכתי עליהן יחפה.

כחול כהה עולה מתחתית המרקע, תופס את מקומן, לילה, כחול או שחור. הסגול עולה, מולו, אין להם סיכוי. כבמטה קסם כתמי סגול חגים מול עיניי, מזעיקים צהוב לחבור אליהם למשחק. טוב, צהוב, well done, צהוב, אני מעודדת אותו.

כאב בזרוע. פתאום, מימין הוא תוקף, בן-הזונה. הוא הבין אותי, עבר לזרוע שמאל.

גונג. אני נאחזת, בזנב התודעה שחומקת. הכאב נוטש.

 

20.6.26

די, אני אוביל, אני מנסה לרתום את סוסת הפרא לרצוני, לכוון, לסרוק. עכשיו, פנים אהובות, תודעה!

הבן שלי, את פני הבן שלי אני רוצה לראות.

פניו לא נענות לי, חומקות כמו התודעה, עין לא פוגשת עין, מבט אינו מישיר. אין שהות, אין השתהות, אין סבלנות. אני רוצה לחבק אותו, לשווא. אין במה להיאחז, אין חוט. אני מוצפת אהבה, כאב, אהבה, כאב.

גם פניו של הנכד שלי, חיוכו המתוק נמוגים, נעלמים. התודעה -

סוסת פרא דוהרת, הכיוון – חידה לי.

אולי ביום אחר, בשעה אחרת, בישיבה, אולי בשכיבה. אני מוותרת.

אף-על-פי-כן, דהירה אחרת פתאום מימין, אחי על אופנוע, מתרחק, גבו אלי, עובר מהמוּאר, משְטוּף השמש אל הירוק הסבוּך, כמעט נבלע בין העצים, נקודה הולכת ומתרחקת במעלה ההר, אבוד לטובת היער שלו.

דמעה.

עין ימין מתלחלחת, בית הבליעה צר פתאום, דבֵק בעורף, אבל הבכי לא בא. הדמעה מתאדה, אחרות לא באות במקומה.

אבא שלי, ז"ל כבר יותר מחמישים שנה, רוכב לקראתי על האופניים משמאל. מאז שמת, הוא בא לקראתי ברחוב עמק יזרעאל, רוכב ורוכב, אף פעם לא יגיע. פרחי ההרדוף רוכבים לצידו משמאל, ורודים לנצח.

בתחתית המסך שחור זוחל לעברי, שחור כל כך המוות.

הנה, הוא מתפלג, מתבהר, מכחיל. פנים לא מוכרות באות לקראתי והולכות ממני. דמויות של רופאים, אולי חולים, ארוכים, דקים כל כך, דו-מימדיים, אף שבאו מהפיסול של ג'קומטי, איבדו את הנפח. שורות-שורות הם באים והולכים.

ד"ר מארק רסקוב, ההוא שדקר אותי אתמול, חיפש את הווריד, בעדינות חיפש, אנחנו כבר חברים, הוא והספחת שלו והשפתיים שלו, שהולכות וצרות, מהן התחיל הקיפול שלו פנימה. רופא, רופא, אבל איזו עבודה. יום-יום, כל יום למצוא וריד, לדקור, לתקוע מחט, להדביק פלסטר, שאפשר יהיה להסיר אחר-כך וחוזר חלילה. אה, לא לשכוח להגיד, תלחצ\י פה חזק, תהיה בריא, תהיי בריאה.

יהיה בסדר, ד"ר רסקוב, יהיה בסדר, אני רוצה להגיד לו. מי יודע, מה היה מעמדו בארץ שם. ופה מה, מכניס מחט, כל היום מכניס מחט. מילא, ד"ר רסקוב, יכול היה להיות גרוע יותר, תאר לך, כל יום קולונוסקופיה, אני מחניקה את הצחוק שדוחק לפרוץ, לא להפריע לחבריי המודטים.

האונקולוגית הראשונה שלי, למשל, היתה פעם, כשהתחלתי את הסרטנים שלי, שׁישׁקָה גדולה, ראש מחלקה בשיב"א, גבוהה כמו תורן היתה. בלית ברירה התכופפה, החיים כופפו אותה, הכפופים לה כופפו אותה, גם הפציינטים. אי אפשר היה אחרת, גם אילו כולם עמדו על הבהונות, גם אילו השתדלו מאד, אי אפשר היה להגיע אליה, ג'ירפה. היא עדיין גבוהה מאד, אבל כפופה, הכתפיים סגרו עליה, משא הגוף סגר. עשרים שנה, שלושים, אולי ארבעים המחשבים שולטים בשיב"א, והיא - אף שהתכופפה, כלום, לא מבינה בהם, טועה וכועסת, טועה ומתכחשת. הלך עליה, הלכה הקריירה, ויתרה על המחשבים, ויתרה עלי.

הסגול שלי חוזר. מתפרע בזוהרו, מתיר לצהוב להסתנן. ישחקו הצבעים לפניי.

ויפאסנה, בסנקריט היא תובנה, ראיית הדברים כפי שהם, ריטריט שתיקה, רצים המושגים בראשי, נעצרים בשתיקה, בקו שמחבר בין השתיקה לדיבור, בין השתיקה לקול. מה קורה לקול הפנימי, כשהוא פוגש אוזן של הזולת, איך הוא משתנה למונולוג, מה קורה לו, כשהוא נהיה דיאלוג, מה כשהוא רב-לוג.

המצחיק נזכר בי, המגוחך. "שתיקותיו המקובצות של ד"ר מורקה," של היינריך בל, קראתי לפני דור, אולי שניים. שתיקה.

מתוככי הפגם, מתוך העלבון, מהשמיעה הנחלשת שלי או מתוך החרשות הזוחלת, אני מתבוננת בקבוצת המודטים סביב, מנסה להקשיב באוזני התודעה לשתיקה המופרת בשעה קבועה, לשאלה, לשיתוף.

כולם לוחשים, כולל המנחה.

בקבוצות שעניינן עולמו הפנימי של אדם, הבון טון הוא הלחישה,

La noblesse oblige . קול פנימי, מסבירים לי.

אבל קול פנימי שמיועד לאחר, צריך להישמע, אני מוחה בליבי, האחר צריך לשמוע, אני כמעט צורחת, בולמת את עצמי, מחברת עוד נאום על מה שבין שתיקה לדיבור.

חכו, חכו, עוד מעט אשא אותו. להיטיב אתם רוצים, "מי ייתן ואהיה משוחרר ואוכל להיטיב", אתם משננים, אז פִתחו את הפה, היטיבו.

ד"ר רסקוב, מארק רסקוב, איזה ג'וב, לדקור ורידים במחט, לחבר צינורית, שפופרת פלסטיק קטנטנה, כן חומרי ניגוד, לא חומרי ניגוד, כל יום, כל היום לשאול לִשְלום, לחייך, תעודת זהות, בבקשה, ותהיי בריאה, ומה נשתנה יום מיומו, ואיך לא תהיה עליו המחט להרגל ואיך לעבור את היום, כל יום, כל יום, "זמנים מודרניים" מ - 1936 וצ'רלי צ'פלין ומחט בווריד כל יום, כל היום. לא צריך מלים, ד"ר רסקוב, אנחנו חברים לשתיקה.

בלילה, אמא שלי, נמרצת, צעירה, בכלל לא ז"ל, ימים לא בקרה אותי בחלומות, מנסה להניא אותי מלהשתתף בתחרות צליפה.

"בתחרות כמו בתחרות," היא אומרת, אף שאני כמעט מוכנה, "אם אַת צולפת הלך עליהם, אבל אם הם צולפים, הלך עלייך."

אף שלא בא לי להשתכנע, הרי נרשמתי לתחרות, באה היקיצה. לא צלפו בי.

מאחורי גבי זכוכית מתנפצת. אני מזהה את צליל הניפוץ על אבני השביל. גבי לנוף, פני לגן המנזר, לכסא נדנדה דהוי, לקרקע יבשה ולמחטי אורן שפזורים עליה. כוס נשברה, אבל אני לא מַפנה את פני, לא מביטה לאחור. מה איכפת, מי הפיל אותה. מישהו עצר, קפא בהליכה. אולי אדיש כמוני לשברים. טורחים מאחורי, מטאטאים, שברי זכוכית נאספים אל יעֶה. אני בקפאוני, קְשת עורף, לא מניעה את הצוואר, ואף-על-פי- כן, כמו כּרוּב, רואה את הנעשה מאחור. מחר לא אוכל ללכת יחפה על השביל.

סמוך לסף, מחוץ לדלת החדר, על כתם סיד לבן מוריק גמל שלמה, מביט בי בדיוק בדרך שאני מביטה בו. אילו היה לו סמרטפון בטח היה מצלם אותי, אילו לי היה סמרטפון הייתי מצלמת אותו, מזכרת ירוקה לסוף ריטריט.

  

23.6.26

שלושה ימים מאז סיום ריטריט השתיקה.

 מנופים, פטישי בנייה, הקו הכחול של הרכבת הקלה בירושלים, כמו נקישות MRI, מכים, משנים את קצב הלמות הלב. רוח נושבת מחלון חדר העבודה שלי, ממערב. אני מסירה את העליונית לחוש את ליטופה על עור הזרועות. נס יוני של קיץ 2026 זוחל על עורי. האמות, כפות הידיים, הפנים, קווצות השיער, השורשים – הכל נמלא רוח. הצלב על גג המנזר ברחוב לוייד ג'ורג' כמעט נוגע בעיניי.

אפצ'י, אפצ'י, אני מתעטשת. אבק הבנייה מגרה, מרעיד את דופנות נחיריי. אפצ'י, אפצ'י, העיטוש אינו נרגע. דמעות.

ענפי הטיפואנה נעים מבעד לחלון, פרחיהם מרגיעים. סוף-סוף העיניים נעצמות.

אדום זוחל בתחתית התודעה. אינו יציב, עקבות הכתום עדיין ניכרים בו. יש מיש או יש מאין, לקצב נשימה, נקודה סגולה מופיעה, מתפשטת מהמרכז לשוליים. סגול פורץ את גבולות עצמו, ממלא מרקע, שולט. צהוב מזנב אחריו, שותף לזוהר.

ברוכים הבאים, סגול וצהוב. הם נענים לי, פורמים קווי מתאר, מתחפשים זה לאחר, נטמעים. לית דין ולית דיין, חגיגה, רק יופי שאין לו סוף, של עליונים.

דמות גבר לא מוכר בחלון. ראש וטורסו מנסים רגע להבקיע. לשווא. הדמות הולכת ונמוגה. רק הסגול והצהוב.

צלצול טלפון מכבה את המראות.