בחזית העורף

 

1. דיאלוג

ילדה וילד בני חמש,  ישובים על כסאות בר מעץ ליד קיוסק קונדיטוריה בגן גדעון, בירושלים. את כסאות הבר ניתן להגביה. לפני שהתיישבו, הוא סובב את מושב הכיסא שלו גבוה  מכִיסאה. בורג המושב חרק בסיבוב, נדמה היה, שאינו יציב. 

צפיתי בהם והקשבתי. הילד הוא נכדי. חוץ משמותיהם, הכל היה על אמת, כמו שהם אומרים. הגענו לגן גדעון בבקעה, כי מולו, בבניין מעבר לכביש, יש מקלט גדול והשכנים פותחים אותו לבאי הגן עם כל התרעה.

בת החמש: אני  דואגת לך, עידו
בן החמש: אני לא רוצה שתדאגי לי
בת החמש: אבל אני דואגת לך
בן החמש: לא מסכים לך
בת החמש: מותר לי לדאוג לך, גם אם אתה לא מסכים לי
בן החמש: לא. אני לא מסכים לך
בת החמש: אבל אני דואגת לך
בן החמש: נו, באמת, הַלל, אני לא מסכים לך, באמת, אני דואג לעצמי, אני נזהר לעצמי...
בת החמש: אבל אני יכולה לדאוג לך בלי שאתה מסכים
וחוזר חלילה...

2. מפלצת

"תכתבי, סבתא," מכתיב לי אותו בן חמש. אני מצייתת, רושמת מפיו.
"יש מפלצת ענקיסטית, היא אוכלת וילונות, שולחנות וזנבות של עכברים. היא רוצה לאכול את כל האנשים ואת כל הילדים ב- space  (הוא משרבב לשיחותיו מלים באנגלית)
המפלצת מסריחה, היא גרה בביוב ויש עליה ג'וקים.
אנחנו החדשות, אנחנו מודיעים: המפלצת איננה, היא יצאה מהבתים שלכם, חזרה לביוב.
סבתא, צריך לכתוב פתק לכולם בכל כדור הארץ, בכל השפות שאנשים מדברים בכדור הארץ,
בפתק צריך לכתוב:
מהר, מהר להתכסות מתחת לשמיכה, כולם לחדר המוגן, המפלצת חזרה לבתים שלכם!
סבתא, יש לנו שלוש שיטות להרוג את המפלצת:
א. נזרוק אותה לשמש, היא תישרף. אם זה לילה, נשלח אותה לחלק של כדור הארץ, ששם השמש
ב.נטוס להר געש ונזרוק אותה ללבּה
ג.נבנה לה בית מבטון בלי שום חור, בלי דלתות, בלי חלונות, שלא תראה כלום, כי לפעמים היא לא רואה טוב.
סבתא, היא גם אוהבת לאכול סרטנים ודגים מהים התיכון."
מי?
"המפלצת, למה את לא מבינה, סבתא.
בואי, סבתא, נתכסה. יש פתק שהיא נכנסה לכל הבתים, בואי נתכסה.
עכשיו לצאת כולם מהחדר המוגן, צריך לגרש את המפלצת עם גיליונות הנייר שלכם, עם החֵלק החלק, לא בחלק, שעליו ציירנו את המפלצת, ננופף לה בצד שעליו לא ציירתם כלום, ילדים.
עכשיו חזרה לחדר המוגן, כולם לחדר המוגן, תיכנסו ילדים, אח ואחות, ילד ותינוק, אבא ואמא, סבתא וסבא, כולם לחדר המוגן, אפילו עכבר אחד פצפון. יללה, סבתא, נתכסה מהר.
די, עכשיו אפשר לצאת, לשתות קצת מים ולרוץ חזרה לחדר המוגן, שהמפלצת לא תראה ולא תתפוס אותנו.
בואו לשתות, אפילו בחדשות שותים, כי הלשון שלנו יבשה.
עכשיו תכתבי, סבתא, עוד פתק לכל אנשי העולם, המפלצת חזרה לבית שלה, לביוב.
אפשר לצאת, לשתות, לעשות עבודה קטנה, אבל אני ילד, אין לי עבודה.
המפלצת  שוב בבית שלכם, כולכם, יללה, להתכסות.
לא לפחד, אכלתי קצת מהמפלצת, אני אוכל עגבנייה, כי המפלצת פוחדת מאדום, היא ברחה, הלכה לגלוש על גלים.
לחזור לחדר המוגן ולסגור את הדלת במנעול..."

3. משחק

הנכד שלי המציא משחק ניחושים חדש,
"עכשיו זה רק התרעה, סבתא, אַת תראי," הוא אומר, רץ אלי,  גופו הקטן דבק בי.
"הפעם זה באמת, אבא, אתה תראה, הפעם תהיה אזעקה, קח את המעיל שלי, אבא," הוא אומר, ניצב כבר ליד הדלת, מוכן לרדת למקלט

4. מסכה

מלחמה, לא מלחמה, לא אחת אני מביטה במַראָה, מי זאת הגברת המותשת, שניבטת אלי משם. מה עם הסַפָר, אני מטיחה בגברת, הוא בכלל עובד עכשיו. למה לא התקשרת אליו עדיין. עד שאתקשר, אני מושחת את שיערי בשמן זית, מלכה או לא מלכה. על הפנים אני מורחת תות מעוך, סגולה לעור חלק כמצוות אמא שלי. התותים בשלים ואדומים עכשיו, מצויינים למסכה.
האינדיאני  במראה זו אני. עשר דקות, שכחתי שאני זקוקה לפחות לעשר דקות כדי שהתות ושמן הזית יעשו את המוטל עליהם.

התרעה!
הלו פרסים, לא, לא עכשיו,  לא בא לי להפחיד את השכנים במקלט, פורים עבר, פסח בא.
עד האזעקה אני מספיקה לשטוף את פני התות שלי.
לשכנות במקלט אני מספרת על מסכת התות. עוד סיפור המציאה זותי, בטח יגידו עלי.

4. די. ג'יי

אחד האחיינים שלי הוא די.ג'יי. גר בגוש דן.
החתונות, ההופעות. הכל מבוטל.
אתמול קבלתי ממנו לינק.
בלינק, בין ההתרעות לאזעקות, הוא מרקיד את יושבי המקלט של חניון "הבימה". בחינם, כמובן.

5. שום

לקרוא אני לא מצליחה, לכתוב גם כן לא. את כותרות "הארץ" אני קוראת, גם את מבזקי החדשות. אלו גבולות יכולת הריכוז שלי.

לבשל, לעומת זאת, אני מבשלת כל הזמן, כאילו הייתי אם למשפחה מרובת ילדים. עונת השום בשיאה, צרורות השום הטרי נערמות בשווקים, אני מכינה פסטו שום. כמו משוגעת ממלאה את המקפיא בצנצנות של הירוק, הירוק הזה.

 6. חו"ל

כמה ימים לפני פרוץ המלחמה, קבלתי ווטסאפ מחברה בניו יורק. היא תהיה בליל הסדר אצל חברים בברלין. אולי ניפגש בפולין בפוזנן אחרי ליל הסדר, הציעה.
איפה אני ואיפה פוזנן.
אגב, חברים בחו"ל, הטלפונים והווטסאפים פחתו. גם אם חושבים עלי, אני בטוחה שחושבים, מה יכתבו, מה יגידו, לכאורה חדש. אבל בעצם, ישן, שגרת מלחמה. אין מלים, אין נחמה.

7. לוליינים

שוק חביביאן בירושלים, שוק של תוצרת חקלאית אורגנית, מתקיים בבית יהודית בעמק רפאים בימי שישי שנים רבות.
ביום השישי, הראשון למלחמה, לא היה שוק. שבוע לאחר מכן ובכל ימי שישי הבאים התקיים השוק, שופע ירקות ופירות אורגניים. רק מקומו השתנה, הוא מתקיים בחצר בית החינוך באותו רחוב, אבל סמוך למקלט מרווח ומאובזר.
במהירות ובדיוק מעוררי השתאות, כמו לוליינים בקרקס נודד, כמונו המסתגלים לשגרת חזית בעורף, התארגנו אנשי משק חביביאן למרחב החדש.

בצילום: חרדל, האביב בשלו