אני הזקנה
א.
אפס, זה מה שאני, מול חורבות.
לא משנה איפה החורבות, לא משנה מה חרב ומי החריב, למראה חורבות אני מתכווצת. הזקנה הבוכייה הזאת בין החורבות והריק סביב, זו אני. (הצילום התפרסם השבוע ב"הארץ".)
אם לא אני אז אמא שלי , לא זקנה, בת 16 היתה. ואם לא היא אז סבתי.
הן לא הספיקו לבכות על החורבות, הן ברחו. טוב שברחו. מי שלא ברחו, וודאי לא הספיקו להתאבל.
אני הספקתי. בלילות התאבלתי, בסיוטים. לפעמים ברכות, בחלומות.
למזלי נולדתי אחרי, נולדתי לתוך החורבות. "הן היו לי מגרש משחקים. ואילולא השלג המכסה אותן..." כתבתי פעם.
אם נחזור לרגע לצילום, כמה אנשים חיו בבניינים האלו לפני שחרבו. לפי מספר החלונות, כמה דירות חרבו, כמה חדרים, כמה תקרות, כמה קורות קרסו, כמה שמשות נופצו, כמה שולחנות נפלו, כמה ספרים התפזרו, מה היה קול החבטה. כמה נהרגו, כמה נקברו מתחת, כמה ניצלו, כמה הצליחו לברוח. כמה משפחות, כמה ילדים. האם ילד אחד בורח הספיק לקחת איתו דובון ואולי מכונית קטנטנה. ואת הכלבלב - אולי ילדה נשאה בזרועותיה, ואולי כלום, התפייטתי, אף ילד, אף ילדה לא ניצלו.
ואם ניצלו, האם נפצעו, האם יסתכלו לאחור, יחזרו לקחת מעט מהמטלטלים. מה יקחו איתם, מה יהיו חייהם, האם יחזרו לשם, האם יתגעגעו, על מה יחלמו, איך תישמע צעקתם בלילות.
ב.
פסל
צפינו, נכדי בן החמש ואני, בהצגה בזום. מתוך חמש שנות חייו זו כבר השנה השלישית שלו באזעקות.
פתאום התרעה, קורעת קרומי תוף, מתייפחת, מאפילה על המסך שבו תלינו עיניים. לכאורה היינו צריכים להיות כבר רגילים, אבל לראשונה הבחנתי בפעימות הלב המואצות שלי. אחרי שחזרנו מהמקלט, סיפרתי לו על פעימות הלב שלי.
"ואני הייתי כמו פסל," אמר והדגים לי, איך זה להיות פסל באזעקה.
לפעמים אין כוח לנרמל את הלא נורמלי, בעיקר בגילנו, אחרי שכולנו עברנו אינסוף מלחמות, אזעקות , מעשי טרור... בעיקר עם הרקע שלנו, הורים, ששרדו בכוח. מהיכן הכוח? והנה דור חדש -- חדש, מתמודד בכוחות שלו , ממשיך אל טראומה חדשה-חדשה. וכל הזמן הזה יושבת האישה הזקנה שבתמונה, לבדה, קפואה כמו פסל,ללא תקווה, בדרך אל הריק.
השבמחקכמה נכון, אורית. שולחת חיבוק ענק
מחקעצוב. כל פגיעה באזרחים. אבל תמונה של אישה זקנה בעיקר גורמת לנו לחוש בחוסר אונים.
השבמחקחיבוק לך ולנכד החמוד . הלוואי שהאזעקות יפסקו וישארו זכרון רחוק.
לימים רגועים ושקטים לכולנו.
תודה רבה, רונית. מאחלת לך ולשלך, לילדים, לנכדים, לנו ולכל המדינה חזרה לשקט ולשפיות
מחקתודה אסתי על הרגישות והדיוק, עצוב על החורבות והאנושיות שלנו וגם הילדים הקטנים שחווים כל כך הרבה מלחמות בגילם הצעיר.
השבמחקממש ממש כך. היום הלכנו לשוק אורגני, שמקומו הועתק למקום סמוך למקלט ציבורי. 3 אזעקות במשך כשעתיים, אחת בנסיעה על הכביש, ועוד שתיים אחרי הקניות, כשהיינו ליד השוק. וארי הקטן איתנו.
מחק