בין אתרעה לאזעקה

 

כואב לא כואב, keep going, יעץ לי פעם אורטופד, ששכחתי את שמו. בזכות הדבקות בעצתו הצלתי לי את ברך ימין. בדרך כלל איננה מציקה, עכשיו משאינני מתרחקת מהשכונה, בגלל האזעקות, היא מרימה ראש, היא שם.

כדי לפייס אותה יצאתי היום, בין התרעה לאזעקה, למרות הרוח והגשם, לסיבוב בחצר היוונית בשכונה.

הכל יש בה בחצר הזאת. פינת טבע עירונית, כחצי קילומטר מהבית. אביב בתפארתו, אירוסים, שיבולת מוריקה ושופעת גרעינים, חמצוצים, תלתל ונוף שמתגלה מבעד לחרדל המתפרע. מה איכפת לטבע מהמלחמות שלנו.

בולט בחצר היוונית מנזר של נזיר אחד, סביבו חומה ושער נעול, שני דגלים מתנופפים מעל החומה, דגל יוון ודגל הפטריארכיה, מכריזים, מי פה בעל הבית. בסמוך בית קברות, שניים שלושה קברים ששמיר ושית העלימו.

רק מתי מעט, תושבי אבו תור, יודעים שאפשר להיכנס לחצר מבעד לשער אחר, המוביל לבית הכנסת. זה תמיד ככה בירושלים, אם יש מנזר או כנסייה, חפשו בסמוך את בית הכנסת ולהיפך.

בחצר הפטריארכיה יש כמה בתים מאויישים,  דשא שתפס ראש, ונוף של העיר העתיקה. מישהו, שידע את הנוף, הקים שם לפני כשנה קרוואן. 

יש במה, שעליה בתקופת המנדט ניגנה תזמורת, לצליליה רקדו סביב ובמרכזה בור מים. יש עץ דקל נישא וכמה עצי אורן. באחרונה, נוספו שם שני ספסלים, סידורי תפילה ושלטים קטנים, מצפים מאולתרים לשניים מבני השכונה שנפלו במלחמה הלפני אחרונה, הראל ז"ל ויקיר ימין ז"ל.

אילולא שני המצפים, הייתי שוכחת לרגע איפה אני נמצאת. 

הטלפון רוטט, אור המסך מתעצם ונחלש לסירוגין. התרעה, אני נדרכת כמו חתול למראה כלב מתקרב, מאיצה צעד לעבר המקלט.