מלחמה "דה לוקס"
"מלחמה דה לוקס", אומרים לי.
איפה נשמע דבר כזה, יש לך קורת גג, יש לך שפע של אוכל, יש לך מקלט בבניין, יש לך אתרעה לפני אזעקה ויש לך דקה וחצי לרדת למקלט ברגל ואת מסוגלת לעשות זאת, ואת בירושלים המטווחת, והמכוטב"מת פחות.
"כן", "דה לוקס אמיתי" אני מודה.
אז למה עם ה- "דה לוקס" הזה, בין השעות הזוחלות והדקות והנצח, בין אתרעה לאזעקה, אתרעה בלי אזעקה ואזעקה בלי התרעה, אני נתקפת כאב חד, געגועים לנורמליות, כל כך הרבה שנים היא חסרה פה.
למה עם ה"דה לוקס" על חזי הנפוח מ"דה לוקס", לפני שאני נכנסת למכונית, או מתרחקת ברגל מעבר למטרים ספורים מהשכונה, אני מתלבטת, כן ללכת או לא ללכת, כן או לא לנסוע, כן או לא לעשות את הקטן, הפשוט, היומיומי, הנחבא אל הכלים, זה שלא כותבים עליו בעיתונים ובטח לא טוחנים בערוצי הטלוויזיה. כן או לא.
למה הלב מחסיר פעימה כל פעם כשנכדי הקטן נאלץ להיטלטל בכבישים.
למה "הדה לוקס" הזה מרחיק את שנתי, שולח אותה למי שאין להם "דה לוקס" וכמה טוב שיש לי.
למה עם ה"הדה לוקס", שלרגע שכחתי אותו, אני נבוכה ונבובה ולא מוצאת מנוח.
כן. כן ושוב אילו שאין להם את כל ה-"דה לוקס", אלו שבלי ממ"ד ובלי מקלט, אלו שבשדה, או על ראש בניין ואלו שחשופים ואלו שנחשפים ואלו שנעשה כל כך הרבה כדי שייחשפו וכל הילדים וכל הירויים וכל הפצועים והמומתים במיתות "דה לוקס" מהשטן. למה, מה איכפת לי, אני בתוך כל "הדה לוקס" הזה.
ולמה עם "הדה לוקס" הזה עורי צהב, קמטיי העמיקו, עיניי טרוטות, לא רק מהזקנה, בעיקר מכל ה-"דה לוקס" הזה.
פשוט מעולה!!!! כל הכבוד
השבמחקתודה רבה, חיבוק
מחקממרחק של אלפי קילומטר אני מתכווצת עם כל דיווח על ירי טילים או כטב"מים, כי הגוף למד להתגונן, כשמתקיפים . זה נקרא פוסט טראומה, ולא ידעתי, שאני כזאת. אוהבת ודואגת.
מחקלמה אנונימי?
מחקכולנו פוסט טראומטים בלי או עם ידיעה על כך. מדהים איך פוסט טראומטיים, לא כולם כמובן, למדו לגרום לאחרים טראומה ופוסט טראומה. ואת, אורית, אל תצפי בכל טיל וכטב"ם זה לא עוזר ולך זה מזיק. חיבוק גדול ואהבה. חבל שלפעמים "כח עליון, דיגיטלי" הופך אותנו לאנונימיים. סמלי לא? קצת מצחיק אפילו
מחק