שוב תקועה במלחמה וחוזר חלילה
עכשיו, במלחמת "שאגת הארי", בין שאגת ארי אחת לשנייה, בניגוד ליוני 2025, יש לי הכבוד להיות נוכחת - מהמקלט.
במלחמה ה -1 עם איראן ("עם כלביא" שמה) לא הייתי בארץ, נסעתי ל-4 ימים לפריז ונתקעתי בלי יכולת לחזור.
מצחיק לכתוב, אבל בלית ברירה, הצטרפתי אז לזוג חברים לטיול שלהם מפריז לפרובנס, לניס, ג'נבה, גינואה והריביירה האיטלקית. לבסוף התגלגלתי לנופשון זקנים על חוף הים הבלטי בפולין. לארץ חזרתי מבודפסט, זו היתה הטיסה שהצלחתי לעלות עליה אחרי טלטולים של חודש ומאמצים בלי סוף להשיג כרטיס חזרה לארץ.
עכשיו, ב"שאגת הארי", כפי שנתניהו מיהר לקרוא לה, אני עם השואגים. למזלי, ואולי לרוע מזלי, חזרתי ממינכן שלושה ימים לפני שצה"ל תקף באיראן.
הפעם הצלחתי לחזור הביתה לפני פרוץ המלחמה. רציתי לכתוב על התערוכות בפינקוטקה מודרנה במינכן, אבל למי יש ראש.
מינכן כמו מינכן, חמישית ברמת איכות החיים בעולם, שלטון מפקיר וכטבמ"ים איראנים עלינו לא עליה. היא, כפי הנראה, מיצתה את סאת המלחמות.
מצאי את ההבדלים, אני לוחשת ביני לביני, כשהמציאות אף פעם אינה חוזרת על עצמה.
ביוני 25 כעסתי, כשחברים כתבו לי, שעדיף להיתקע בפריז מאשר לרוץ למקלט.
היום, אחרי ירידות ועליות למקלט, חיפוש מחסה תוך כדי טיול קצרצר בשכונה, למזלי לא אונה רע למשפחתי ולי, אני פחות ופחות בטוחה, שלא הייתי מעדיפה להיתקע במינכן.
ממרחק דאגתי לבני המשפחה, גם מקרוב אני דואגת להם.
מרחוק דאגתי שישראל לא תשרוד, חלילה, שלא יהיה לאן לחזור.
האמת, גם מהמקלט "המה יהיה פה עם המדינה הזאת" לא מרפה, לא ביום ולא בלילה, לא בזמן ההתרעות, לא בזמן האזעקות ולא ביניהן, לא מול המסך הגדול ולא מול המסך הקטן, שהחליף את שדי אימותינו.
ולמה אני לא מתרגלת, ולמה אי אפשר להתרגל.
ולמה היינו צריכים את "שאגת הארי", אם "עם כלביא" היה הצלחה גדולה.
ולמה היינו לאריות.
למה נגזר עלינו להיכנס לכלובי אריות, למה היינו לגלדיאטורים.
למה היינו לספרטה ולא לאתונה.
ולמה רק במלחמה ולמה כל כך מעט נסיונות הידברות.
ולמה התחלנו ולאן זה יוביל.
ואחרי עוד מלחמה יהיה פה טוב יותר? נהיה יותר סובלניים, יותר הוגנים, פחות כוחניים\אלימים\צדקנים\מתקרבנים\מתקרנפים,
נהיה חברה מתוקנת יותר, סובלנית יותר, אלימה פחות?
מרחוק טרחתי להשיג טיסה, בית מלון, תרופות וזוטות שנתקעתי בלעדיהן.
כאן ועכשיו מוטרד הראש ממצרכים חסרים ו - אה, לא לשכוח גרביים חמים (קר אצלינו במקלט), מעיל, אולי שמיכה, וסמרטפון וקופסה של תותים שקניתי, כבר יומיים אני מתכננת לכבד בהם את השכנים במקלט, ומה עם נייר ועפרונות צבעוניים לנכד, אמנם יש לי תיק למקלט, אבל פעמיים שכחתי אותו, כשהאזעקה פצחה ביללה. אהה, ומישהו פילח חבילה של נייר טואלט מהמקלט, צריך גם לדאוג לענייני התחת.
ולמה אחרי מקלחת מהירה, מצאתי את עצמי אומרת לעצמי, נו, עכשיו, עכשיו שתהיה אזעקה.
והיא, כמובן, סרבה להגיע.
אז הייתי תקועה בחו"ל, עכשיו אני תקועה במקלט עם אריות סביב, לביאים וכפירים מפוחדים, טרוטי עיניים, בלי יכולת לברוח מעצמי, על כתפיי תיק החרדות שלי, שנותי, תודעתי, החלחלה שמעוררת בי מלחמה, קורותי שלי וקורות הלביאים והאריות כולם, שפעם, לפני שנולדתי, היו כבשים, ודי!
די כבר.
ואגב, יש הבדל אחד, בין אז לעכשיו, בין לדאוג שם לעומת לדאוג כאן, שם ראשי היה צלול להפליא, המלים רצו מעצמן, היו למשפטים, כתבתי וכתבתי.
פה ,עם האזעקות, הלך עלי, מילה לא נדבקת למילה.
איפה איתפס במלחמה הבאה, אם אחיה עד אז.
בפברואר שלג כיסה את גגות מינכן
ליבי איתך. מזדהה. ועצובה.
השבמחקכן, תודה על ההזדהות, הלואי וידעתי מי האנונימית
מחקנזכרתי בשיר האקטואלי תמיד של רבקל׳ה מיכאלי ויוסי בנאי - ״אין לי רגע דל, או סקנדל או פסטיבל״.
השבמחקמקווה לימים טובים ושקטים, עייפנו.
ועוד איך, עייפנו, רונית
מחקנכתב בתנ"ך: על חרבך תחיה. לצערי, זה נכון לעכשו. אבל, זה גם נכון להאמין שהטובים תמיד ינצחו ויהיה עתיד טוב לילדנו ונכדנו וניננו ו.... בקיצור, אסתי, אנחנו בתקופת ביניים מתסכלת.
מחקואוו, תקופת ביניים? מקווה שתקצר זותי
השבמחקעוקבת מרחוק, מארץ יפה ושקטה, שאנשיה נעימי סבר. ליבי שבור.
השבמחקאני יודעת, אורית. כמו לב כולנו
השבמחק