צללים

 

הצללים בצילום הזכירו לי צל אחר בסיפורו של אוסקר ווילד, "הדייג ונשמתו".

וויילד מבסס את סיפורו על אגדה עממית. דייג צעיר מתאהב בבת י

ם, ששירתה ומראיה שובים את ליבו.

בת הים תיענה לאהבתו בתנאי שיוותר על נשמתו. וויילד מעביר את הדייג בנסיונות אין סוף להיפטר מנשמתו. גם הכומר מזדעזע מהרעיון. לא קל להיפטר מנשמה, ומה ייעשה דייג, שבוי אהבה, שאף אחד לא רוצה את נשמתו.

לבסוף, מכשפה אחת נכנעת לתחנוניו ומציעה לו לסמן את צילו בקווי המתאר הקרובים לגופו ולמחוק אותו. 

הדייג מוחק את צילו, נפטר מנשמתו ונבלע בגלי הים בין זרועותיה של בת הים חסרת הנשמה. 

אילו סיים וויילד את סיפורו כאן, באושרם של האוהבים, דייני.

אבל לא, הנשמה הנטושה של הדייג מנג'זת, מתה לחזור לבעליה ועוד ועוד. 

בשלב מסויים נמאס לי מההרפתקאות שלה ושל האוהבים חסרי הנשמה, שמימשו  את אהבתם, דווקא ללא נשמה. 

אבל הוזהרתם, לא לזלזל בצללים, בטח לא בצל שלכם, כי הצל הוא הנשמה. ואולי, ייטב לנו, דווקא בלעדיה.

בצילום, צללים, רחוב לינקולן, ירושלים