על סירים, מפיות וטמפונים ועם מות פרנק גרי
עם מות פרנק גרי (Frank Gehry) , שבנייניו הפעימו אותי והשיטו על כנפי דמיון, כאילו עמדתי בפני ארמונות קסם, שצצו והתגשמו מול עיני בבילבאו בספרד, במרכז לואי ויטון בפריז, בבית הרוקד הרוקד בפראג ובבניין הדג בברצלונה. אספר על הביקור בבילבאו בלבד.
פעמיים הייתי בבילבאו.
בערוץ שמונה לפני שנים היו לוּפים של סדרות על נושאים משתנים, ששודרו מספר פעמים בעיקר בשעות הלילה המאוחרות, אני זוכרת את הסדרה על השנסוניירים הצרפתיים ואת הסדרה על ארכיטקטים ידועים בעולם. אם אינני טועה השנה היתה 1998. אחד הארכיטקטים שסוקר בהרחבה היה פרנק גרי. (Frank Gehry )
מוזיאון גוגנהיים בבילבאו, ספרד, נפתח שנה אחת קודם לכן על גדת נהר הנרביון. הייתי בהלם, בנין כזה לא ראיתי עד אז. התאהבתי, הרגשתי שאני מוכרחה לנסוע לבילבאו. שנה אחר כך, הסתובבתי עם זוג חברים סביב המוזיאון, סהרורית ושיכורה מהמראה הייחודי.
לפני הקמת המוזיאון, בילבאו - בירת אזור הבסקים בספרד, והיום העיר העשירית בגודלה בה, הייתה שקועה במשבר ובמצוקה עקב שקיעת התעשייה בחלקה השני של המאה ה-20 וכתוצאה מהצפה שכילתה את התעשיה בעיר. המוזיאון שינה את מצבה הסוציו-אקונומי של העיר, הוריד את שיעור האבטלה והביא לפיתוח התיירות.
הקמת המוזיאון היתה רק ההתחלה. ראשי העיר השכילו לפתח תחבורה מודרנית ולחדש את פני העיר. חודשו נמל העיר ואתרים אחרים שנזנחו. פיליפ סטארק, (Philippe Starck ) סנטייגו קלטרווה ( Santiago Calatrava) היו רק חלק מכוכבי הארכיטקטים שלקחו חלק במלאכה, עד שהעיר הפכה לעיר מופת של חידוש אורבני וראשיה זכו על כך בפרסים. שמעה של העיר יצא גם בפיהם של תיירים המתעניינים בארכיטקטורה, עיצוב , אמנות ואורבניזציה מודרנית. בילבאו היא דוגמא נפלאה של פיתוח אורבאני, שונה כל כך מהנבנה בירושלים.
מאז בקורי הראשון, נפטרה החברה שהיתה איתי, בילבאו הלכה ופרחה.
ביוני 2018 (אחרי שנחשפתי לכוכבי ארכיטקטורה לא מעטים בעולם ולבנייניהם) חזרתי לבילבאו, הפעם לא היתה בילבאו מטרת הטיול, אלא תחנה אחת מתוך ה"קמינו דה סנט דייאגו" בפירנאים הספרדיים והצרפתים, דרכם של צליינים נוצרים לשדה הכוכב של יעקב, או במקור, ל"סנט דייאגו דה קמפוסטלה".
גולת הכותרת של בילבאו היא עדיין מוזיאון גוגנהיים (Goggenheim Museum Bilbao ) ועשרות פסלי החוץ שסביבו. ספינה היתה השראתו של פרנק גרי.
את כלב הפרחים של ג'ף קונץ ( Jeff Koons) לפני המוזיאון ואת פסלי המתכת האדירים של ריצ'ארד סררה (Richard Serra, שהתפתלו בפנים המוזיאון, זכרתי מהביקור הקודם.
גם את המיצג של ג'ני הולצר, (Jenny Holzer ) ראיתי, גם הוא שייך לתצוגת הקבע. כשהצופה נכנס לחלל , צבעי המיצג וצורותיו משתנים.
בינתיים נוספו שם עוד פסלים של קונץ ועכביש ענק של לואיז בורג'ואה (Louise Bourgeois ) ועוד ועוד. אבל ההפתעה הגדולה אז היתה התערוכה של יוהנה ושקונסלוש, ( Joana Vasconcelos ), אמנית פורטוגזית, עטורת פרסים -שזכתה לשם בינלאומי, בעיקר אחרי שהציגה בארמון ורסיי נברשת ענק עשויה טמפונים, שעוררה התפעלות ובקורת קטלנית בו זמנית.
"A Noiva", "הכלה" בעברית - נברשת ענק עשויה מ - 25,000 טמפונים, שנראים כמו יריעות תחרה. הנואיוה הוצגה לראשונה ב - 2005 בוורסיי, פריז, התריסה בנוכחותה ועוררה שערוריה.
בכלל, ושקונסלוש משתמשת בעבודותיה לא אחת באובייקטים וחפצים מעשי ידיה של האשה של פעם (למשל, מפיות קרושה, כריות רקומות) או כאלו המקיפים אותה (מראות, סירים, מכסים, טמפונים , נעלי סטילטו, סכו"ם ועוד), מאירה אותם באור חדש. המתח שבין הפונקציה הראשונית של החפץ לבין ההקשר החדש שלו, מאפשרים מבט אירוני על הידוע ועל המוכר.
אני וכרת גם נעלי סטילטו ענקיים שנעשו מסירים וממכסי סירים.
ושקונסלוש, הציגה תערוכה צבעונית מאד עם פסלי בד ענקיים גם במוזיאון תל אביב. שם ריחפה בחלל האולמות ה"לוזיטנה" המיתית שלה, וולקיריה ענקית עשויה בדים מטולאים, רבת כח ומשעשעת. הוולקיריות הן אלות חסד המרחפות מעל שדה הקרב, ובוחרות את הלוחמים האמיצים שמתו כדי להוביל אותם אל תהילת הנצח. אצלנו תמיד צריך וולקיריות, עכשיו במיוחד.
אגב, יצירת משמעות חדשה על ידי הכנסת אובייקט מוכר להקשר חדש, אינה אופיינית רק לושקונסלוש, אלא לאמנות המודרנית במאה העשרים. מרסל דושאן היה חלוץ התורה בציור ובפיסול, אחריו באו רבים וטובים, בציור, בפיסול, בארכיטקטורה ואף בספרות. מי שגר על חוף ים אינו שומע את שאון הגלים, לכן, כמו שאמר רומן יאקובסון, כדי לשוב ולשמוע את שאון הגלים המטפורי שבאמנות, יש להחיות את המטפורה, ליצור הזרה, ואחת הדרכים, היא להכניס את המוכר להקשר חדש. מרכז לואי ויטון של גרי בפריז שיצר בניין ששט כספינה ביער בולון.
כתבה
(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה
תגובות
הוסף רשומת תגובה