הטאפטים האלו שבתוכי

הטאפטים האלו שבתוכי, תמונות מתחלפות כמו גלים, מכות בקירות התודעה, מבקשות לפרוץ, הגוף שותף להן, כמו מתמסר, סומך על המים, על קצבם, על קצפם, בוטח בעצמו, לא תאונה אליו רעה.

הנופים האלו, שלא ידעתי, היופי, השדות, יריעות בד מתוחות עד אופק, טרסות של אורז שתול על פלגי מים, יערות, קרחות יער, מדבריות - פניהם לשמים, לשמש, בְּרדים וּבְרקים, קַרחונים, פְסגות מושלגות, צוקים נוגעים בשולי עליונים.

הנופים האורבאניים האלו, ערים נפתחות, גורדי שחקים, השתקפויות, קליידוסקופ, כלי רכב, תנועה, הכל בא אלי, לקראתי, לכבודי, ושוב...

הטאפטים האלו, אין סוף צורות, אֵלו שראיתי, ואלו שלא ראיתי מימי, ואף-על-פי-כן נצברו, באו בי בימים, כשנולדתי, לפני שנולדתי, בראשית ברא אלוהים, לפני רֵאשית הופקדתי עליהן, תבנית, שיכפול, מקור?

איך הגיעו אלי, איך ניגלו, איך ידעו, איך ידעתי שהם בי. איך הגיע אלי דבר היותם.

איך בו בזמן אני, את, אתה, נעים, מניעים גוף, במרחב, בזמן ובדעת. איך אפשר להיות גוף, שאוכל ומעכל ויודע להכין את המאכל,  להגדיר ולקצוב מידה, לשאת אחריות למידות, למגרות, לסייגים, לנוע ולנוח, לחשוב ולדבר על כך, להגיע לפסגות ולתחתיות, ולדבר... לדבר את עצמו לדעת ושלא מדעת, ובו בזמן לחשוב את מה שמחוצה לו, זולת, עולם  - תודעת ראי.

השכבות האלו של ההיות, העומק, המטמון האצור, שרק אם יתמזל מזלינו נחווה פעם, אולי פעמיים, ויהיו שיחוו אותו בחלום, ואולי עם בוא העֵרות, כשהמציאות תקום עם הגוף הקם, מי יצליח לשחזר את ריבוי הרבדים, את המימדים, מי יצליח לגעת באופק ומעבר לו, לתפוס את האופק מאחורי האופק וזה שאחריו ועוד אחד, ובו בזמן, הגוף קיים וצריך, למשל, להתגרד. הצורך ואי הנוחות יחזרו שוב ושוב, וצריך יהיה לעשות איזה דבר, אף שלרגע יתעורר ספק, אם היד תתכוון למקום אי השקט, תפעל לסלק את שמציק, תגרד, תבוא הקלה זמנית, היד תפנה למעשה אחר.

וכל  מה שהיה, היה קרוב לעור, מבחוץ, קרוב לקווי המתאר של הגוף, הכי קרוב לגוף, מעטפת הגוף, רובד הראשון, חיצון, זה שמחבר את הגוף למה שמחוצה לו, לעולם, הרובד שאיננו ואף-על-פי-כן ישנו, כאילו היתה תודעת הקיום שכבות שכבות, רבדים רבדים שאפשר היה לגעת בהם, במרחב מעבר לגבולות הגוף.

וכמו הכל לראשונה – קפלים של תחתונים, שהונחו על השיש בחדר רחצה,  האור והצל  בקפלים, שלושה גבישי מלח שנותרו על הצלחת לאחר ארוחה, גרגיר של שומשום מיותם לידם. או המפעל הזה של טחינה בפה, בשיניים, לאט לאט, הפרוק בלשון, הפרדה בין קליפה של פול שעועית למחית שבפנים, שנימוחה, דייסה, עלה פטרוזיליה, הבליעה, הוֶשט שהוכן להכלה, שהפרור לא ייעצר על הסף, שלא יזעיק נשימה, מיצי הפירוק הנאספים, המתכוננים, המשך ההחלקה...

הטאפטים האלו, הצבעים, גוונים ובני גוונים ובני-בני גוונים. זאת אומרת, בו בזמן שהגוף במרחב, בטוח בעצמו, ביכולת לצאת מעצמו ולחזור לעצמו, התודעה ערה ללוח הצבעים בעולם, ליכולת לבחוש כמו צייר, לערבב, ליצור עולם, אין סוף גוונים. 

"מה זה בכלל הקשקוש הזה?" ישאל צופה אקראי שיתבונן בציור.

וכל המראות וכל  הצורות, והגוף שהוא סוף ואין סוף, 

והנופים, הנופים מחיי ומהחלומות, שמתגלגלים בסדר משלהם, רובד תודעה שמוביל החלטה כמו עצב שמפעיל שריר, החלטה ברורה, לנצל את מרחב  גווני הירוק לריפוי הגוף, כמה הוא נזקק, הידיעה שאפשר  להרפות, לרפא את פצעי הזמן, לזהות את גרעין הכאב מתחת לבֹהן הרביעית בכף רגל שמאל, לכוון אליו את הירוק, את החי, את החיים, כאילו היה טבור עולם, לנשום ולנשוף אליו, להרחיב את הכאב שיגדל ויתפשט, יתפצל לאלפי חלקיקים, לאטומים, לרשת, יתפוגג במרחב, ייעלם.

הדיוק, איתור מפת הכאב, החוטים המחַברים בין ראשי הסיכה של הכאב, הנעת הגוף מבפנים, הכוונה, כיוונון, כמעט נגיעה בכאב, סמוך לכאב, תזוזה של שריר, גיד, שינוי תנוחה, תיקון ונגיעה בראש הסיכה, בזעיר מראש סיכה, תא, עצב.  והדיוק - מניין הדיוק, כאילו כל תורת הרפואה מהיות האדם עד היום מתמצֵית בדיוק הזה של תזוזה זעירונת בפנים, נשימה, מחזירה למקום, מייצבת את מבנה התאים, סדר שיהיה, מרפה את הכאב, וטוב.

הדיוק של החי, הנוצר והמתקן את עצמו ובו בזמן, כל הזמן, הצורך לבחון את גבולות התודעה, האם ההצמדות לרובדי התודעה לא תשתק את פעילות הגוף, האם היד תמשיך לקבל הוראה, תבצע אותה, תיגע בכאב המרוכז, תעסה אותו, תוכל לו. ובמקביל, האם השרירים יצייתו לרובד בתודעה האחראי על שגרה, יבצעו כל מה שנהגו לבצע אוטומטית לפני השינה, כל אחד והרגליו הוא, ובמקרה הקטן שלי, הסרת איפור,  משיחת קרם לילה על הפנים, צחצוח שיניים, כיבוי אור.

כשהגוף כבר מונח והעיניים נעצמות, ובו בזמן נפקחות פנימה, לספוג את גלי המראות, שט הגוף, עולה ויורד עם כל מראה כמו ספינה זעירה ערה למה שעל פני הים ובמעמקים, בלי חשש לטבוע, גופעולם, גל, פעימה.

עד כמה חשוב קצב אחיד, עד כמה הוא מרגיע, מעורר אמון  בַאֲני, שאינו אלא חלק מתודעה אין סופית, מכילה,  שהכל אפשרי, הכל ייתכן, ובו בזמן אפשר להגביל, לגדר, לסייג, לסווג, לכוון, לנפנף, להגיד, לכאן אַתְּ תודעה לא תכנסי עכשיו. ואם יפלוש, למשל, זר אחר, מחוצה לה, תוכל התודעה, אם תרצה, לטרוק דלת, להוריד עליו מסך, לחזור לעצמה, לרגעי השיא שלה, קודש הקודשים. 

ההחלטה להתנתק, לבחור, לא תוכתם באשמה, תמיד תוכל התודעה לפתוח אשנב למה ולמי שדחתה. עכשיו הגוף המונח ער לקור, צריך שמיכה נוספת, מגע אצבעות, שיזרום הדם, שייחם.

התודעה יודעת את יכולותיה  בַּיֵש וּבאַין, יודעת להתפשט במרחב, לבטוח ביכולותיה, להעמיק, להגביה, לחדור לכל מימד וזמן. לא, הזמן מבֻטל וקיים והסדר גם, והשפה והכתיבה והדיבור, דבר דבור על אופניו מול תודעה נדהמת, מלים מוסיפות לנסות ולהתנסח, לפרוט תודעה לזה וזה ועוד זה, וקצרה היד, נכשל הסיפור, רק התודעה.

בצילום: 

 2016 Christo - Walking on the Water,  Iseo

© כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה