עצים כרותים ומרפסת

 

מזג האוויר הכמעט סתווי,  העיר בי את החשק לטייל. אמנם הגוף סירב, אבל בצהריים גררתי עצמי החוצה.

בטיילת שרובר בירושלים היינו, אני, ההרים, הצמחיה, השבילים והרוח. נפש חיה לא נראתה בקילומטרים הקרובים אלי, לא אדם, לא כלב ולא חתול. הרגליים לא בדיוק נשמעו לרצוני, בקושי זזתי, איכשהו הגעתי לספסל המוצל שלי.  ירושלים נעטפה לכבודי באור אחר, נפלאה ומפעימה מרחוק. על הספסל הזה כל רגע מחדש אני בחוץ לארץ, כל יום בחוץ לארץ אחר.

אבל מה פתאום לספר על זה, לכתוב.

כל פעם, כשאני כותבת על מה שאינו נוגע למלחמה או למאבק בשלטון הבלהה שלנו וב"מנהיגינו", מיד אני מתמלאה בושה, אשמה ויסורי מצפון.

אז חכו, גם זה קשור.

כשפקחתי עיניים אחרי המדיטציה ידעתי שמתבוננים בי. לא ראיתי איש, אבל

ניחשתי תכונה במרפסת מעלי משמאל, מרפסת  בית פאליק. שני חיילים צפו בי במשקפת, או במכשיר מודרני אחר.

מידי ערב ברחוב עזה גרונות המפגינים ניחרו. צעקות המפגינים וקריאותיהם לא הגיעו לאוזניים שאליהן כוונו. מי שהיה צריך לשמוע את הקריאות לא הסתתר מעבר לקירות הבית, רק השכנים סבלו. כשסער בעזה (לא רק ברחוב), המיועד ובת זוגו לא שמעו ולא ראו את הקולות. הם היו ספונים בבית פאליק ברחוב כספי, הבית ומרפסתו הענקית צופים על מזרח ודרום ירושלים ועל הטיילת.

לא, לא נתקפתי פארנויה, עיניים צפו לציון ועלי.

לא מכבר כרתו בטיילת ארבעה עצי אורן גבוהים ורחבי צמרת למרגלות המרפסת של בית פאליק.

מנעו צל מהמטיילים/צועדים/יושבים, ז'א מהציבור. למי איכפת. 

רק שלא תגידו שהעצים היו כפופים, יבשים, חולים או מטים ליפול. כמו עוד שכנים, ראיתי את תפארתם במו עיני. אורנים בני עשרות שנים, (הגדמים שנותרו מעידים על תפארת שהיתה) כריתתם חיסלה את רחבת הצל שנידבו.

למה כרתו אותם. ביטחון, אבטחה. לא די  במיליונים שהושקעו בבתי הזוג כדי לאבטח אותם. הם צריכים להתאכסן בביתו של המיליארדר. עצים בטיילת, למי איכפת. בטח לא למחלקת הגינון בעיריית ירושלים. אמנם החטא מתגמד ברשימת חטאי ההרס, שזרע ראש ממשלתינו ולא הייתי מתעכבת עליו, אבל כריתת העצים היתה לי לסמל  ודווקא היא החזירה אותי לילדות, לימי השלטון הקומוניסטי בפולין, ימי סטלין המשופם, "חתול" כינו אותו בהיחבא. הפחד שלט, האח הגדול עקב תמיד, אי אפשר היה להימלט, לא היה לאן.

בילדות פעפעה האווירה  הזו למעיי, אף שלא היו לי מלים להגדיר את מה שהרגשתי.

האדם לא נחשב, כל רגע אפשר היה למחוק אותו. על רווחה, על איכות חיים, הצחקתם אותי, לא היה מה לדבר. החיים היו לפחוד, לתחמן, להיזהר, שמא אתה  הבא בתור, שמא השכן ילשין, החבר בבית הספר, במקום העבודה, קרוב המשפחה. ילשין על מה, לא חשוב, הכל יכול היה להיות ראייה לאשמה, להתהפך עליך כמו שהתהפך על רבים וטובים לפניך, מיליונים נעלמו ונמחקו.

תופעות הלוואי של  מחיקת חשיבותו של האדם השפיעו על כל תחום מתחומי החיים.

תקשורת לא היתה תקשורת, אלא תעמולה, "פרוודה", אמת לכאורה. 

 אבא שלי, השתיק אותנו, כשהפרענו לו להקשיב לקול ענות החלושה של "אירופה החופשית" ברדיו,  שמא יחדור קול האמת את הקירות, את הוילונות המוגפים.

השלטון "הכתיב" את המציאות וקבע את המלים לתאר אותה, בלי קשר למתרחש. שקר היה אמת ואמת היתה שקר.  דיסאינפורמציה, בלבול, שמועות, "רעל" או "דבש" נשפכו מלמעלה.

צנזורה ומעקב, סתימת פיות ובקורת, מעצרי שווא, מניעת עבודה או לימודים, מניעת תקציבים, כפייה. 

"ששש... אסטוניו, אל תספרי, אל תגידי מלה, את לא רוצה שישלחו את אבא לסיביר?" 

התקשורת שלנו לא שם עדיין. אבל ההתקרנפות מואצת. מעצרי שווא כבר היו ויש, סתימת פיות ורעל יש. מניעת תקציבים,  סיסמאות ריקות של "דעת קהל", "טובת הציבור", "זמן מלחמה", יש ויש.

רשלנות, הזנחה ושירות גרוע היו גם כן, כי לא שילמו לנותני השירות, הם בקושי הרימו ראש, בקושי חיו. הם לא נחשבו, למה שיחשיבו את האחר. 

אני מסתובבת בירושלים,  הרבה חנויות סגורות. "להשכרה" כתוב על חלונות הראווה, אלו שלא היו קורבן לוואנדליזם. בחנויות, יחסית למה שהיה אצל הקומוניסטים, עדיין השפע בלתי נתפס, אף על פי כן, הוא פחת באחרונה. השירות הידרדר, מסעדות נסגרו, מי שנותרו,  מגישים  אוכל דומה, בינוני ומטה במחירים אסטרונומיים.  מה זה חשוב בעת הזאת.

יוקר המחיה מטפס לשחקים, מזכיר את הפער הבלתי נתפס בתקופה הקומוניסטית בין יוקר המחייה לאפסות השכר. (במדיה אנחנו רואים ושומעים בעיקר על העשירים או על מתעשרי ההייטק. אבל איפה הרוב)

לחו"ל (שלא כמו אצל הקןמוניסטים) אפשר לטוס, אבל מספר הטיסות הצטמצם, המחירים האמירו, אל-על ושאר החברות הישראליות עושקות את הציבור ואין עוצר,  (למשל, כשאל-על מפסידה, הממשלה מזרימה לה כסף מכיסנו, כשהיא מרוויחה הציבור אינו מרוויח.) 

וברחובות שלנו, ככל שהתארכה המלחמה, כך הלכו ונפלו, כבו פני האנשים. זיהיתי על פני רבים עוגמה, "חמיצות", צער, עלבון, עצב ודכאון, שזכורים לי מהרחוב הפולני של ילדותי. בשנות השמונים זיהיתי את ההבעה הזאת על פני העוברים והשבים ברחוב בבוקרשט. החטופים החיים שבו, הללויה, אבל עוגמת הנפש של הרחוב לא נעלמה.

כאילו כלום, רק זוטות, כריתת עצים, שני זוגות עיניים שעקבו אחרי מהמרפסת, הזכירו לי בבת אחת את התהום שנוכל להידרדר אליה.